הגיגית

הוא הגיע לביצפר בכיתה י'. עולה חדש עם מבטא אמריקאי, חיוך ממזרי בעיניים, גוף של שחקן פוטבול
ו...לא ידענו איך "לאכול" אותו.
מהר מאד התברר שבמקצועות הריאליים אין שני לו.
שלא לדבר על ספורט.
מה שמפתיע בכל הסיפור זה שהוא התגלה גם כבנאדם נחמד. עם המבטא המצחיק והשגיאות
הנוראיות (על זה הוא מעולם לא התגבר) הוא ידע להיות "אחד מהחברה", לטייל בחוגי
סיור, לעזור למתקשים במתמטיקה או אלקטרוניקה.
זה לא יכול להיות כמובן. כזה מושלם. ובכל זאת. כבר אז אמרנו, כשאמרו לנו: "אף אחד
לא מושלם" - "דניאל מושלם".
והוא גם אהב את ירושלים. בטירוף. מושלם, כבר אמרנו?
והגיע פסח י"ב. גיבושים.
Matkal? נו, שיהיה מטכ"ל. הבנאדם נהיה מטכליסט. בלי פוזה, בלי להתכונן שנים, כי זה tov lemedina
 וזה magniv . ולדחוף את המתקשים בגיבוש? זה הוא עשה תמיד, עניין של אופי.
זה שהוא הלך אחרי זה  ל-MIT כבר לא ממש הפתיע. זה שהוא הלך למסלול ישיר לדוקטורט -
קצת כן.
החתונה היתה בירושלים. לירושלים, להורים ולאחים וגם לחברים הוא היה מגיע כמו שעון
לפחות בקיץ, בראש השנה ובפסח. גם כשהקים, יחד עם הפרופסור שלו את חברת התוכנה
הגדולה בבוסטון.
זה היה קצת קשה כבר, עם כל הנסיעות, ובלי לפתח אלגוריתמים כל הזמן ועם הילדה הקטנה,
אבל דניאל הסתדר. ואנחנו - אנחנו אספנו גזרי עיתונים.

בספטמבר הוא היה צריך לטוס ללוס-אנג'לס. הוא שנא את הנסיעות האלה.
המטוס שלו לא הגיע ללוס אנג'לס. הוא נתקע במגדל התאומים הראשון.
אני הייתי במילואים. למחרת, ראיתי את חיוכו השובב על עמודו הראשון של העיתון.