גדי שמני, המזכיר הצבאי של רוה"מ ומפקדה הבכיר של ה', המתלוננת כנגד חיים רמון, עושה רושם של אדם שהלב שלו נמצא במקום הנכון.
במעריב מתפרסמים (תחת כותרת מגמתית ומרושעת אודות "מכבש הלחצים שהופעל על המתלוננת") עדותו של שמני בביהמ"ש ותמלילי הקלטות הסתר שנעשו לו.
מהם עולה דמות של אדם. אדם שלא מוכן שילקקו חיילות שלו ולא משנה אם זה מפקד או שר. אדם ששם את עצמו במקומו של אבי החיילת. אדם מבוגר באמת (בניגוד לרמון שנמצא מנטלית בגיל ההתבגרות) שלוקח אחריות על חיילת שהוא (ולא רק הוא) מגדיר כתמימה עד כדי סכנה לעצמה.
הוא לוקח אחריות, הוא משכנע אותה בדרך פשוטה ואומר לה: אם דבר כזה היה קורה לחיילת שלך, מה היית עושה? והיא, בלי היסוס, עונה: במקרה כזה הייתי משכנעת אותה להתלונן.
אז כן, הוא שיכנע אותה ושיחת הטלפון המצוטטת נשמעת אמינה וכנה. הוא לא עורך דין ולא פרקליט חלקלק. מחשבתו היא, לפלצותם של עורכי הדין של רמון, רמון עצמו ואולי גם עורכי מעריב, מחשבה של אדם ישר. הגון. אחראי. מפקד ראוי.
גדי שמני הוא מסוג האנשים שהולכים ונעשים נדירים, אליהם עורג דויד גרוסמן. אנשים שלא יתנו שבעלי שררה יקחו בחוזק יד את כל העולה על רוחם. כשהוא רואה עוול הוא קם ועושה מעשה.
בשלב זה של המשפט עושה רושם שגם כבוד השופטת קצה בטיעוני ההגנה הפתלתלים והנכלוליים (לגדי שמני יש כביכול "חשבון" עם רמון, הם טוענים (טענת הבל, כפי שכל בר-דעת שיקרא את דבריו של שמני יבחין מיד). מוחם הפרקליטי המצומק אינו יכול לתפוס עמדה אזרחית פשוטה שאין בה קומבינה וקריצה ותככים). מי יתן והצדק יעשה עבור ה' ועבור כל אישה, נערה וחיילת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
