הגיגית

אילו החרדים היו משקיעים את האנרגיה העצומה שלהם כדי להגן על 30-40 מצוות של צדק חברתי ולא על איסור תפל אחד, המופיע בפרק אחד (ויקרא כ) שבו יזכה לאותו העונש של "שוכב משכב זכר" גם "מקלל אביו ואמו" וגם "אוב וידעוני", אזי היה כבודם רב יותר, כבודנו כעם היה רב יותר והקשר בין חילונים וחרדים היה אמיץ לאין שיעור. אולי אפילו היתה קמה פה חברה צודקת.

אבל במקום זה - הם משקיעים עצמם בהתלהמות תפלה על דבר של מה-בכך.

ניסיתי לתאר מה היה קורה כאן במצב ההיפוטתי:

אלפי חרדים זועמים הגיעו מכל קצוי הארץ כדי למחות ולזעוק זעקה נוראה, קשה ומרה.

רובם באו עוטי שק ואפר ובידיהם שלטים אילמים האומרים הכל.

שרים, ראשי הנהלות בנקים, קבלני כח אדם, קבלני עפר וקבלני קולות התאספו והתגדדו לעשות יחדיו כל תועבה, כל עברה על חוקי המוסר והדת והצדק.

אנשי העסקים ההדורים נראו נכנסים בחבורות אל ההיכל המאובטח. הם לא נראו מבוהלים אלא דווקא זחוחים וגאים.

היו בהם בכירים במשק, אשפי כלכלה ומשפט, עורכי דין משופשפים. היו בהם בעלי חברות כח אדם ונדיבים וצדיקים גדולים בעיני עצמם. והיו שם מראות קשים של בוז וגאוה כמו ג'יפי 4X4 גבוהים וגאיונים שפגושיהם האימתניים נועדו למעוך ולרמוס כל כלי רכב קטן מהם ופרסומות ענק עליהן מרוחות נערות מורעבות.

זעקת החרדים המתגודדים סביב עלתה רמה עד לב השמיים, מה לא עשו כדי למנוע את הכינוס. החל ממסע ההסברה תחת הכותרת הקליטה והמרומזת "כי גרים הייתם בארץ מצריים". משלא נקלט המסר החלו הפשקווילים על הקירות לזעוק: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד!"  או הפשקויל שהוגדר "קיצוני": "לא תעשוק שכיר, עני ואביון מאחיך, או מגרך אשר בארצך ובשעריך!" ותחת הכותרת - שמותיהם של בכירים יותר ופחות. רובם נכנסים כעת, חלונות מכוניותיהם הכהים מכוסים וילונות, אל היכל הכינוס הכלכלי של ראשי המשק.

גם זה לא עזר, כמובן, למנוע את המצג המביש. ואז החלו אבני הבליסטראות ליפול, כתובות-אש ענקיות תימרו עשן שחור אל לב השמיים עם הפסוקים העתיקים: "שריך סוררים וחברי גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". אמנם מספר עורכי דין פנו אל בית המשפט בטענה שיש בפסוק משום הוצאת דיבה ודרשו פיצויים, אך בית המשפט הסכים להותיר את המיצג על כנו, תוך "הסתייגות מתוכנו הפונדמנטליסטי", כדברי השופטים.

מספר ימים לפני הכינוס הכלכלי גררו מאות חרדי פח אשפה גדול אל מול משכן הכנסת ועליו הכתובות: "הו העושקי דלים, רוצצי אביונים!" , "רבים פשעיכם עצומים חטאתיכם, צוררי צדיק לוקחי כופר ואביונים בשער היטו!". מול ביתו של אדריכל ותיק שתחביבו העיקרי בניית בתי מידות על שטחים פתוחים, שדות ושמורות טבע הובערה הכתובת: "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ!" האיש, כך דווח, לא הבין את הכתוב משום שלא היה בשפה השגורה בפיו.

ההמולה עשתה לה כנפיים, שוחרי זכויות אדם, פעילים חברתיים, "ירוקים" וארגוני נשים נהרו אל בירת ישראל תחת הסיסמה המלבבת: "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!"

אך, הכינוס התכנס. שרים, ראשי הנהלות בנקים, קבלני כח אדם, קבלני עפר וקבלני קולות התאספו והתגדדו לעשות יחדיו כל תועבה, כל עברה על חוקי המוסר והדת, הצדק והסולידריות החברתית.

לפחות יכלנו לדעת שמחינו, שזעקנו, שלא נתנו לתועבה לעבור בלי קול זעקה.