הלך מאיתנו איש טוב.
מכל מה ששמעתי וקראתי עליו ומשלו עולה מילה אחת - טוב.
באיש לא היה רוע. הוא היה מלא אהבה ורגש. היה לו טוב. הוא נולד וחי בריבוע קטן בלב תל-אביב ולא היו לו שום התלבטויות באשר למקום שלו בעולם. שם היה ביתו, ובית הקפה שלו, ובתי ידידיו. השייכות שלו לארץ היתה ללא סימני שאלה. הארץ, שהפער בין הריאליות שלה לבין דמותה האידיאלית, כפי שהיתה עבורו, הלך וגדל בשנים האחרונות, במקביל לדעיכת חייו-שלו.
האיזון שבנפשו, הפשטות של הווייתו, אפשרו לו להקרין את הטוב הזה הלאה, בעיניו, בחיוכו, בשיריו.
הוא, כמו אהוד מנור ז"ל, היה תבנית נוף מולדתו האידיאלית, המולדת שאני גדלתי על הגעגוע אליה, נוסטלגיה לתקופה בה לא חייתי. לאנשים ההם, הפשוטים, העמלים, שבאמת פת לחם טרי היתה עבורם אושר ושחולצה לבנה היתה עבורם שיא הגינדור.
עלי מוהר נשאר כזה עד יומו האחרון. הארץ התרחקה ממנו ושינתה את פניה. לנערים שגדלים כאן היום לא יהיה למה להתגעגע. הכל ציני מדי, מתוחכם מדי, מהיר מדי, מרושע.
מותו של עלי מוהר נגע לליבי. אני זוכר את תוכנית הרדיו שלו משנות השמונים, ביום שישי אחרי הצהריים, בה השמיע שירים צרפתיים וביטלס יחד עם שירים עבריים עתיקים מילדותו וסיפר סיפורים קטנים, תמיד עם חיוך טוב בצידם, שיכלת לשמוע גם מעברו השני של מקלט הרדיו.
היה איש, וראו, איננו עוד, שירת חייו באמצע נפסקה.
ואריאנה מלמד הפליאה להספיד אותו.
יהי זכרו ברוך, הוא הולך להצטרף לטובים ביותר שהגדירו מהי ישראליות: לאהוד מנור ומאיר אריאל ליוסי בנאי ונעמי שמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
