לחלק הראשון בסדרה
הסימפוניה השישית של בטהובן
סימפוניה היא צורה תזמורתית "צעירה" יחסית שהתגבשה החל מהמחצית השניה של המאה ה-18 והגיעה לשיא גדולתה בראשית המאה ה-20. בסימפוניה מנגנת התזמורת כולה והיא הצורה העשירה ביותר במוזיקה הקלאסית להצגת נושאים, רעיונות ופיתוחים מוזיקליים.
החלק המרגש ביותר בסימפוניה עבורי, הוא התזמור, הרקיחה המדוייקת של מארג הכלים למתן המצלול ההרמוני. אני נהנה מאד להבחין בקולו הייחודי של כל כלי וכלי במסגרת התזמורת הגדולה. לבחון את ההרגשה המיוחדת המושרה ע"י כל כלי או קבוצת כלים. לכן גם מאד כדאי לצפות בקונצרטים מקרוב או בטלויזיה, כדי לראות בדיוק איזה כלי מנגן, לא תמיד אפשר להבחין בכך משמיעה בלבד. מבינים במוזיקה מלווים את ההאזנה במעקב אחר הפרטיטורה – גליון תוים המציין את התוים אותם מנגן כל כלי וכלי.
הסימפוניה הקלאסית היא יצירה רחבת יריעה המיועדת לתזמורת שלמה ומחולקת לפרקים (מהיר, איטי, פרק מעבר (סקרצו, מינואט או טריו – מעברים מבוססי על מקצבי ריקוד) ופרק מהיר חותם). כל פרק עומד בפני עצמו כיחידה סגורה ובין הפרקים מתקיימים קשרי גומלין. בטהובן החל לשנות את מבנה הסימפוניה ולמעשה הסימפוניות שלו הן תיעוד המעבר מסימפוניה במבנה הקלאסי לסימפוניה הרומנטית, הכבולה פחות למוסכמות צורניות. כך בסימפוניות הרומנטיות מבנה הפרקים שונה, יש פרקים מחוברים, מיקום הפרקים משתנה, נוספת מקהלה לתזמורת ועוד. כך נכנסו תחת הכותרת "סימפוניה" יצירות כבירות כמו השמינית של מאהלר (בה ניצבים על הבמה אלף איש – תזמורת מלאה ושתי מקהלות) או שירים מולחנים כמו "השיר על הארץ" של מאהלר והסימפוניה מס' 13 מאת שוסטקוביץ' ("באבי יאר"), וגם יצירות צנומות כמו הסימפוניה מס' 29 של מוצארט.
סימפוניה תוכניתית
הסימפוניה השישית של בטהובן, אופוס 68, "הפסטורלית", התפרסמה ב-1808, באותה השנה בה התפרסמה החמישית המפורסמת והדרמטית. אך השישית שונה ממנה מאד. היא סימפוניה בהירה מאד, חיננית ומלאת שמחת חיים. בטהובן אהב את חיק הטבע והכפר יותר מכל והסימפוניה השישית היא שיר הלל לטבע ולכפר.
זוהי סימפוניה תוכניתית, כלומר עוקבת באופן מוזיקלי אחר תמונות-נוף ומראות, בד"כ נעשה הדבר במוזיקה במטרה לתאר ציור ריאליסטי ולעורר רגשות ודימויים מאד ספציפיים בלב המאזין. בטהובן כתב "יותר הבעת רגשות מאשר ציוריות" כלומר קבע קו שניתן לכנותו אימפרסיוניסטי, שעיקרו תיאור הרישום שמותיר הטבע בנפש ולא ציור ריאליסטי דווקא. וולט דיסני עיצב לפי הסימפוניה חלק מהסרט המצוייר "פנטזיה", ומומלץ מאד לצפות בסרט, הן בחלק השייך ל"פסטורלית" והן בשאר חלקי הסרט המרנינים.
מוזיקה תוכניתית ככזו שבאה לחקות קולות ולתאר ציורים, נחשבת לפחותת ערך ולא רצינית, כיוון שהמוזיקה תלויה כל-כולה בדיומי חיצוני. אולם מוזיקה השראתית-אימפרסיוניסטית הנובעת מציור או דימוי חיצוני אבל מתפתחת ממנו באופן עצמאי ומקורי אינה נחותה כלל. אדרבה, במיוחד למאזין המתחיל היא יכולה להיות נגישה יותר ומספקת נקודות אחיזה והאזנה.
לצד הסימפוניה השישית של בטהובן וכדי לעמוד על האופן שבו מוזיקה מצייר ציורים והתרשמויות, כדאי להאזין ליצירות כמו:
- הסימפוניה ה"איטלקית" (מס' 4 אופוס 90 בלה מאז'ור) מאת מנדלסון – יצירה שכל השמש, האור, הצבעים, היצריות והיין של טוסקנה מגולמים בה. קנת בראנה יצר את הפתיחה לסרט "רוב מהומה על לא דבר" על בסיס הפרק הראשון של סימפוניה זו.
- "הים" מאת דביסי (Debussy), יצירה סימפונית לתזמורת של המלחין האימפרסיוניסטי. דביסי אינו כבול כלל למוסכמות של צורה או סולמות והמוזיקה שלו נשמעת חלומית ומרחפת. ביטוייו הם כמו ציור אימפרסיוניסטי עדין ומחושב לעומת משיכות המכחול העזות, הצבעוניות והגדושות בצבע-שמן של בטהובן.
- פולחן האביב מאת סטרווינסקי – יצירה לבלט המתארת פולחן פרימטיבי פראי. גם יצירה זו מונפשת בסרט "פנטזיה". כאן נדמה לעתים כי הצייר, כמביכול, קורע את בד הציור, משפריץ עליו צבעים, חובט בו במיכחולים וכל הבא ליד.
ביצוע אותנטי?
פרקי הסימפוניה, נשים לב שלצד כל פרק רשם בטהובן את התמונה אותה היא מתארת:
- Allegro ('התעוררות רחשי-גיל עם ההגעה אל הכפר')
- Andante molto mosso ('תמונה לצד הנחל')
- Allegro ('התכנסות עליזה של האיכרים')
- Allegro ('סערה')
- Allegretto ('המנון הרועים; שבח והודיה לאחר חלוף הסופה')
הפרקים 3,4,5 מנוגנים ברצף, ללא הפסקה.
התזמורת לנגינת היצירה מורכבת מ-2 חלילים, פיקולו, 2 אבובים, 2 קלרניטות, 2 בסונים, 2 קרנות, 2 טרומבונים, 2 טונפנים (תופי-דוד) וחטיבת מיתרים (קונטרבסים, צ'לי, ויולות, כינורות ראשונים ושניים).
כלי הנגינה בתקופת בטהובן (ולפניו) היו שונים מאד מאלה הנהוגים כיום (והחל מאמצע המאה ה-19). מיתרי כלי הקשת למשל היו עשויים גידי חיות ולא חומר סינטתי. הקשת היתה קצרה וקלה יותר מהקשת המודרנית. לפיכך הצליל שונה, עמוק יותר, טכניקת הנגינה שונה וקיים הבדל מודגש בצליל המושג בעליית הקשת ובירידתה. לקרנות לא היו שסתומים ("קרן טבעית") ואופן הנגינה בהן היה וירטואוזי, על מנת להפיק צליל היה על הנגן להתאמץ הרבה יותר מאשר בימינו. צלילי הקרן הטבעית "צרודים" ומחוספסים יותר מהקרן המודרנית. כלי הנשיפה מעץ היו שונים בין הארצות והערים השונות ואיפשרו נגינת סולמות שונים מהכלים הסטנדרטיים המודרניים.
החל מאמצע המאה ה-20 החלו מוזיקלוגים, מנצחים ונגנים להתעניין יותר ויותר באופן בו נשמעו היצירות בשעה בה כתב אותן המלחין. הם טענו שהביצוע בכלים מודרניים מחמיץ את הכוונה המקורית שהיתה למלחין ואת הצלילים שנשמעו בראשו עת הלחין. הם חקרו כלים וטכניקות, וניסו ללמוד ולהתקרב ככל האפשר למצלול הישן. תנועה זו, שאיננה תנועה מאורגנת ואחידה, נקראת "אותנטית".
התברר שהיצירות המוכרות נשמעות שונה למדי באופן "אותנטי". הצליל הרבה יותר מחוספס, "פריך". מהירות הנגינה בד"כ מהירה יותר מהנהוג באופן מסורתי. האסמבל (הרכב התזמורת) קטן יותר ועוד. המתנגדים לזרם האותנטי טוענים שהצליל מוגבל מדי, רזה ולא עוצמתי מספיק. לדעתם המלחין היה שמח בד"כ לשמוע את יצירתו מנוגנת בקול רם וצלול, עם אנסמבל גדול ומהדהד (כנהוג בביצועים ה"מסורתיים").
מנצחי התנועה האותנטית והאנסמבלים שולטים כיום למעשה בשוק המוזיקה הקלאסית המוקדמת ומוזיקת הבארוק, שהביצוע האותנטי החיה אותן ונתן להן זריקת מרץ ובהירות. אט-אט הולכות ונבחנות כל היצירות שנכתבו לאורך השנים במטרה לשמוע את מצלולן ה"מקורי".
בין מנצחי הזרם האותנטי הבולטים נמנים:
Christopher Hogwood, John Tavener, Ton Koopman, Philippe Herreweghe, John Eliot Gardiner, Jordi Savall, Harnoncourt Nikolaus
המנצח ג'ון אליוט גארדינר הקליט בשנות התשעים את כל הסימפוניות של בטהובן לאחר מחקר מדוקדק לגבי הכלים, הטכניקות והמסורות שהיו קיימות בעת שבטהובן כתב את יצירתיו.
אם יש לי המלצה הרי היא להאזין לסימפוניות של בטהובן (ובמיוחד ל"פסטורלית") לא רק בביצוע "מסורתי" (מנצחים כגון:
Karl Böhm, Herbert von Karajan, Daniel Barenboim, Otto Klemperer, Rafael Kubelík, James Levine, Lorin Maazel, Neville Marriner, Zubin Mehta, Georg Solti ועוד), אלא גם בביצוע של ג'ון אליוט גארדינר. וזאת כדי לטעום מהן בשתי דרכים שונות מאד זו מזו.
תיאור הפרקים 2,3
התיאור להלן מצוטט מתוך ספרו של פאול בקר "בטהובן" שיצא בהוצאת "עידית" בשנת 1958 בתרגומו של יצחק הירשברג ואזל מזמן מן החנויות.
" 'הישיבה העליזה בצוותא של בני הכפר'... מראה לנו את כושר הסתכלותו הדק של ההומניסט בטהובן... בתחילה מופיעות יפהפיות הכפר, האצות ברגל קלה ומתחילות בריקות תוך כדי ריצה. אחרי כן באה תמונת ההופעה של להקת מנגני הכפר הנכבדת, שצוירה בריאליזם נועז של צייר איכרים מארצות השפלה. בראש אצים הכינורות, האבוב מתאמץ לשווא להשיגם, ובעצלות מסויימת צולע הפאגוט אחריהם. קולות אחרים מצטרפים אליהם, הקלרניטות והקרנות מכריזות על בואן ועד מהרה נמצאת כל חבורת הנגנים במקום. והנה קרבים, בריקוד צעדיים כבד, שליטי המקום. עתה ניתן האות להתחלה עליזה על ידי תרועת החצוצרה המצטלצלת זמן רב. היפהפיות עומדות על הואלס שלהן, ועתה מתחילה התנדנדותם העליזה של הזוגות, תוך רקיעת רגליים עזה וקריאות גיל קולניות. לפתע – הפסקה נבעתת. טרמולו קודר של הבאסים מרמז על רעם, המתגלגל במרחק רב. נבוכים נפרדים הזוגות, נשמעות קריאות פחד חרישיות. שוב הרעם המבעית, התרוצצותם של בני אדם אובדי עצות – והנה כבר מתחוללת הסערה בכל עוצם אימתה."
נהנינו מהסימפוניה של בטהובן, מה עוד מומלץ?
ראשית, כל הסימפוניות האחרות של בטהובן
סימפוניות מוקדמות יותר (רצוי לבדוק גם בביצוע "אותנטי")
סימפוניות מאוחרות יותר
- מס' 9 "מן העולם החדש" במי מינור אופ' 95 מאת דבוז'ק – פרק הלארגו (הפרק השני) הוא מן היפים ביותר במוזיקה הקלאסית לטעמי.
- מס' 8 "הבלתי גמורה" בסי מינור D759 מאת שוברט
- מס' 9 "הגדולה" בדו מאז'ור D944 מאת שוברט
- מס' 4 במי מינור אופ' 98 מאת ברהמס
- מס' 5 בדו דיאז מינור מאת מאהלר
- מס' 6 "הפתטית" מאת צ'ייקובסקי – סימפוניה זו מיוחדת בסיומה. בד"כ הסימפוניות מסתיימות בקרשנדו (התעצמות רועמת) של התזמורת כעין תרועת נצחון, בעוד שזו מסתיימת בקול דממה דקה, דועכת וגוססת לאיטה
- מס' 5 ברה מינור אופ' 47 ,מס' 9 במי במול מאז'ור אופ' 70, ומס' 10 במי מינור אופ' 93 מאת שוסטקוביץ'
- מס' 5 ברה מאז'ור מאת ווהן-וויליאמס (Vaughan Williams)
- מס' 1 "הקלאסית" ברה מאז'ור אופ'25 ,ומס' 5 בסי במול מאז'ור אופ' 100 מאת פרוקופייב – פרוקופייב כתב יצירות יפות ואופטימיות אלה כאשר העולם היה שקוע באחת משעותיו הקשות ביותר, במלחמת העולם השניה. יש בהן כעין התרסה של חיים ושמחה כלפי הסבל והאימה. אגב, הפתיחה של סימפוניה מס' 5 היא הפתיחה האהובה לתוכנית "תצפית" ששודרה בערוץ הראשון (והיחיד, דאז).
סוויטות, פנטזיות ותמונות סימפוניות
קיימת מוזיקה תזמורתית שאינה סימפונית. סוויטות (בדכ' ריכוז של ריקודים או קטעים מוזיקליים מתוך בלטים או מחזות מוזיקליים המיועדים לנגינה בקונצרט ולא כחלק מהבלט או ההצגה המקוריים) תמונות סימפוניות, פנטזיות ועוד.
להלן טעימות ספורות מהמבחר האדיר:
פתיחות
הפתיחה, אם נאמר זאת בדרך לא מקצועית, היא יצירה סימפונית בפרק אחד. בד"כ הפתיחה אמורה להיות מנוגנת לפני אופרה או מחזה דרמטי. אולם, במקרים רבים נותרו פתיחות ללא אופרה או שהן שרדו בשעה שהאופרה שקעה לתהום הנשיה. הפתיחה מכילה בד"כ חומר מוזיקלי מתוך האופרה (כעין "תקציר"), אך לא תמיד, ובכך מאפשרת לנו להנות מהמוזיקה הנפלאה שכתבו מלחינים לאופרות מבלי לשמוע את האופרות עצמן... (בהמשך ההתפתחות של ההאזנה נלמד להנות גם מאופרות).
אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהתחלתי להאזין למוזיקה קלאסית הוא לרכוש דיסקים מוזלים ובהן מרוכזות פתיחות של מוצארט, רוסיני, בטהובן (שכתב רק אופרה אחת אך מספר פתיחות), וקארל-מריה פון וובר (דיסק לכל מלחין).
הפרק הבא - מוזיקה קאמרית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
