חלק רביעי ואחרון (בינתיים) בפרוייקט מדריך האזנה למוזיקה קלאסית
חלקים קודמים:
חלק שלישי
חלק שני
חלק ראשון
סונטה אופ' 111 מאת בטהובן
ההקשבה המרוכזת ביותר היא לכלי סולן. היא קשה למאזין וקשה שבעתיים למבצע שחייב לדייק בכל ושבאמת אין לו לאן לברוח.
סונטות לפסנתר הן בראש ובראשונה של בטהובן. הוא כתב 32 סונטות אשר, כמו הסימפוניות, עוברות כחוט שדרה בין יצירותיו. בסונטות לפסנתר הגדיר בטהובן את היצירה "סונטה לפסנתר" (ולבסוף שבר וניפץ את צורתה כליל, כפי שעשה בסימפוניה התשיעית לגבי צורת הסימפוניה). אך מחוט השדרה של הסונטות יוצאות גם צלעות שאר היצירות שכתב במקביל.
גם מי שאינו מוזיקאי (כמוני) חש את עוצמה והתעלות בהאזנה לסונטות של בטהובן וגם בלי להבין ולנתח ניתן לעוף איתן הרחק. יש יצירות אחרות לפסנתר סולו, כפי שנראה, אבל לטעמי מאז בטהובן בשנות ה-20 של המאה ה-19 ועד ת'לוניוס מונק בשנות ה-40 של המאה ה-20 לא היה עוד מלחין שמיצה מהפסנתר יותר מבטהובן.
ג'אז קלאסי במאה ה-19
כששמעתי לראשונה את הסונטה אופוס 111 (בביצוע אלפרד ברנדל) בדקתי שוב ושוב שאכן זהו דיסק של בטהובן. ראשית, בניגוד לכל שאר הסונטות, לסונטה זו שני פרקים בלבד. שנית, כבר בתו הראשון של היצירה אתה נופל אל תוך מערבולת צלילים כאוטית, מודרנית מאד. לוקח כדקה עד שחוט של נושא נברא מתוך התוהו ואז, בטהובן מלהטט בנושא שלו באופן כה יצירתי, פרוע ושובר כל מוסכמה אפשרית. הפיסוק מוזר, אתה מחכה לתו הבא כתוהה היכן תנחת אצבעו של הפסנתרן עכשיו? וכל נחיתה היא מפתיעה, מדוייקת ובדיעבד – הכרחית, היחידה שהיתה יכולה להיות. הפרק הראשון הוא ג'אז. כל מי ששמע את ענק-הפסנתר הג'אזי ת'לוניוס מונק יכול להזדהות עם התחושה הזהה של מתח מתמיד, התלהבות וקסם.
הפרק השני מתחיל ברוך ועדנה, כעין גן-עדן וממשיך אל מן רגטיים (תחשבו על פסנתרן המלווה סרט-אילם). אך עד מהרה הוא הופך מהורהר, מרוחק ומיסטי יותר ויותר עד שהוא גווע לאיטו אל תוך הדממה. פרק זה כביכול מלווה, באופטימיות ובאהבה רבה, אדם מלידתו ועד מותו (ומעבר לו, אל העולם הבא?). פאול בקר, בספרו "בטהובן" (שהזכרתי בחלק השני של הסדרה) כותב על סיום הפרק השני:
"הקו המלודי העולה ... הוא אפייני למהלך התפתחות הפרק כולו, בו צועדות הוריאציות, בתחילה רק בקצבים, הנפרדים לחוטים דקים יותר ויותר, עד להתעלותה הקורנת של המלודיה עצמה. בהמשך מאבדת השירה יותר ויותר את חומריותה ונעשית רוחנית יותר. אזורי הטונים הגבוהים מעוררים דימויים של שיאים אידאיים, שאין להגיע אליהם, הקצבים המלווים מתפוגגים לרחש מתנשא של צליל נבל, הרחק שם במרומים מנצנצים הכוכבים בנצנוצי סלסולים. ובניהם מרחפת המלודיה כרחף חוט כסף, שנמתח ע"י כיסופיו של אדם גדול מן הארץ לשמיים."
ואני אינני יכול שלא להשוות את המילה האחרונה של בטהובן בתחום הסונטות לפסנתר, שרק מקדימה את מילתו האחרונה בעניין המוזיקה בכלל (כי, כאמור, כל היצירה של בטהובן היא צלעות היוצאות מחוט השדרה של הסונטות לפסנתר), למילים האחרונות של ויטגנשטיין ב"טרקטטוס הלוגי-פילוסופי":
"משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך שמי שמבין אותי מכיר, בסופו של דבר, שהם חסרי מובן. דרכם ובאמצעותם הוא יטפס אל מעבר להם (הוא חייב כביכול לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו)... הלא יאמר, לבטח, ישנו, הוא מראה את עצמו; הוא-הוא המיסטי... מה שאי-אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק." (עברית עדי צמח)
רואים אתם, אם כן, להלכי רוח כאלו מסוגל אדם להתעלות כאשר הוא מקשיב לסונטות של בטהובן. ראו הוזהרתם.
פסנתר סולו וסולנים אחרים
ישנם שני מלחיני- ענק שיצרו קבצי יצירה מופלאים (בעיני רבים) לפסנתר סולו והם שופן ודביסי. כנראה שהכישלון טמון רק בי אבל משום מה אינני מתחבר ליצירותיהם. לכן לא אוכל להמליץ על יצירות מאת שופן ודביסי, אבל ינסה איש-איש לפלס לו את טעמו.
- סקרלטי כתב 555 יצירות לכלי מקלדת סולו. אפשר לטעום מהידועות יותר, בביצוע אותנטי בצ'מבלו או, וכך אני מעדיף במקרה הזה, בפסנתר מודרני
- K380 במי מאז'ור, איטית וקסומה
- K87 בסי מינור, השקטה והנפלאה
- K9 ברה מינור
- K27 בסי מינור
- K11 בדו מינור
- K141 ברה מינור
- K17 בפה מאז'ור, הסוערת
- K30 בסול מינור, "צעדי החתול", שנושאה הוא רישום צעדי חתולו של המלחין על קלידי הפסנתר
- K159 בדו מאז'ור, הקופצנית והשמחה
יצירות נוספות לכלי סולן ללא ליווי
יצירות לכלי סולן ללא ליווי נדירות למדי במוזיקה הקלאסית. ניתן למצוא מספר יצירות נגישות של באך לכלי סולן:
- הסוויטות לצ'לו סולו מס' 1 בסול מאז'ור BWV1007 ומס' 5 בדו מינור BWV1011
- שאקון מתוך פרטיטה מס' 2 לכינור סולו BWV1004
בבלוג זה
בכל הבלוגים
