הגיגית

סיימתי בחג לקרוא את ספרו המדובר של קליינברג. מדובר להפתעתי בספר קליל, אביבי. קליינברג, מומחה לנצרות ומרצה להיסטוריה, משתמש בנושא ה"כבד" כמסגרת, פלטפורמה שעליה יוכל לפרוש את זנב הטווס האינטלקטואלי שלו לכל רחבו. הוא עושה זאת בחן רב. הקריאה בספר נדמתה לי כהאזנה להרצאה נינוחה (אם כי מתובלת היטב במראי מקום הנרמזים נון-שלנטית בין הדברים) של בן-שיח מלומד ומבריק, בסלון, לאחר סעודת "סדר" דשנה. קליינברג כותב ביד קלה ושולף ללא מאמץ ציטוטים מן התנ"ך והברית החדשה, דרך קפקא וכלה במאיר אריאל. אין לו בעיה לעבור בין משלבי השפה ובין אוגוסטינוס לכוכב פופ למפקד בצבא. זו היא כתיבה כמעט בלוגרית, כי מבעד לטקסט עולה דמותו של קליינברג עצמו: "גבר, איש אקדמיה, אשכנזי, שמאלני" (ע"מ 177) וחוטא, כמובן, כמו כולנו. "אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית" (ע"מ 18), הוא אומר. אולי. אך ודאי שהפרקים החביבים ביותר הם פרקי העצלות והגאווה, פרקים בהם קליינברג עצמו הוא אב-הטיפוס של החוטא. אלו הם חטאים קלים, נסלחים, מעין "זנב הלטאה" שהוא מדבר עליו, התפל שבו ננעצות שיני הטורף (הקוראים?) כדי שיוותרו בקלות על העיקר, על החטאים האיומים באמת.

עוד דימוי שעולה לי לתיאור הספר הוא היכולת של נגן וירטואוז לנגן לו סתם להנאתו אילתורים להנאה בלבד. זה לא רסיטל מחייב. אין חותם אקדמי ואין חידוש בדברים אבל המרקם האילתורי, המשלב ציטוטים ורמיזות מכאן ומכאן ורוקם אותם יחד עם נסיון חיים פרטי ואישי (אך לא זר) יוצר חוויה שנעים להאזין לה והיא גם  מותירה מקום להרהור עצמאי.

הספר יצא במסגרת סדרה של ספרי עליית הגג הנקראת "אכסדרה". לא ידוע לי מהו ה"אני מאמין" של עורך הסדרה, אך אם הכוונה היא שחוקרים יצאו ממגדל השן לפגוש את הקהל הרחב באוירה נינוחה, הרי זו יזמה מבורכת.