הגיגית

בהמשך לבועז, גם אני ראיינתי את עצמי בסגנון "מוסף הספרים" של הארץ אודות הספרייה שלי.

מספר ספרים משוער:  למעלה מ-1000. בין הספרים משובצות גלויות אומנות וציטוטים שונים הקשורים לספרים.

ז'אנרים בולטים:  ספרות יפה, פילוסופיה, מד"ב, יהדות, היסטוריה, שירה ומחזות

שפות: עברית, אנגלית.

שיטת סידור:  אקלקטית ואינטואיטיבית

מדיניות השאלה:  חזקים עלי דבריו של יהודה ב"ר שאול אבן תיבון לבנו שמואל, בצוואתו: "ואתה, שבח לאל, משאיל ואינך שואל... ואל תמנע מלהשאיל ספריך למי שאין בידו יכולת לקנות ספר, ובלבד שהוא מובטח שיחזירם לך. וכאשר תשאיל לאדם ספר, כתבהו במזכרת קודם שיצא מן הבית. וכאשר ישיבהו העבר עליו קולמוס. ובכל פסח השב לביתך כל מה שהשאלת מן הספרים לחוץ."

ובכל זאת, אם מישהו לא מחזיר, גם אז אני נתלה באילנות גבוהים לאמור: "נבל שאל ממני ספר רעה עינו להשיב אותו/ משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו." (ר' יוסף בן תנחום הירושלמי, 1295)

הסופרים הנפוצים ביותר בספרייה:  דוסטוייבסקי, עמוס עוז, דן צלקה, מאיר שלו, אומברטו אקו, שייקספיר, בורחס

ספר עיון אהוב במיוחד: Bakhtin של מורסון ואמרסון, על חוקר התרבות הרוסי. אני חוזר אליו שוב ושוב.

גם "אלו ואלו, ביקורת הדדית של המדע והמיתוס" של אנרי נפתלי אטלן, ספר שהשפיע עלי רבות (וגם העטיפה שלו מאד יפה).

גם ל-Godel, Escher, Bach יש פינה חמה בליבי, אחד הספרים החכמים והמשעשעים ביותר (מפליא בעיני שלא תורגם עדיין לעברית). נחשפתי אליו באוניברסיטה והוא השתלב היטב בבליל של פילוסופיה, לוגיקה, מדעי המחשב, לואיס קרול, בורחס וכמובן המוזיקה של באך.

וספרי האוניברסיטה המשודרת חביבים עלי בתור מקור מידע ושערים לעולמות חדשים. במיוחד זכור לי הספר של יוסף דן "המיסטיקה העברית הקדומה".

ספר הילדים האהוב מכולם:  "הבית בקרן פו" ההמשך המעט פחות מוכר של פו הדב, קצת יותר בוגר, קצת יותר עמוק והפרק האחרון שלו צובט-לב ממש.

ועוד ספרי ילדים אהובים:  הארי פוטר זה ספר ילדים? ההוביט? עליזה בארץ הפלאות/המראה? ושלושת המוסקטרים? ואי המטמון? אני מרבה לקנות ספרי ילדים שהקראתי כילד ו"נעלמו" לי (כי הושאלו מהספריה), עם הטיעון שצריך לחנך את הדור הצעיר.

ספרים שקראתי כמה וכמה פעמים:  המנון ללייבוביץ' (שלוש פעמים), שר הטבעות, התגנבות יחידים של קנז, ספרים שיש לי מנעורי. ספרים חדשים יותר אין זמן לקרוא שוב ושוב.

ספר יהדות אהוב: "ספר יצירה" הוא אולי הקסום מבין היצירות של היהדות, רציונליזם מיסטי עתיק הכתוב כביכול הוא מקור סמכות השווה בעוצמתו לתורה עצמה. מרתק ומפעים כל פעם מחדש. בלי להתייחס למשמעויות, רק האזינו לניגון: "עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו. עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להן סוף, עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד:

הספר ששלפתי מהספרייה לא מעט פעמים: "תנ"ך עכשיו" של מאיר שלו, אני פשוט אוהב לקרוא קטעים מסויימים ממנו שוב ושוב, ספר השירים הלבן והעבה של יהודה עמיחי ומחזות של שייקספיר (המלט, מקבת). גם אל בורחס אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב (בעיקר לעותק המהוה של "גן השבילים המתפצלים".

הספר היקר ביותר בספרייה:  "שקיעתה ודעיכתה של האימפריה הרומית" של אדוארד גיבון בתרגום לעברית. לדעתי ספר יקר ערך ונדיר, שבשל טעות בתמחור לדעתי נמכר לי ב 80 ₪ בלבד.

ספרי הפולחן:  שר הטבעות וההוביט, עליזה בארץ הפלאות ובארץ המראה, והפולחן הביתי שלנו: "על הילד" של ניק הורנבי ו"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס.

הספר הכי מצחיק: "שלושה בסירה אחת", "היו שלום ותודה על הדגים" ו"דו"ח המלך דוד" של צוויג.

הספר שאינני מצליח לסיים: סתו של פטריארך מאת גרסיה מרקס. ארבעה-חמישה עמודים מהממים ואחריהם חוסר יכולת להמשיך. ניסיתי כבר כמה פעמים. מייאש. "האחים קרמזוב" יש סימניה שנעוצה באמצע, משום מה נתקעתי שם ו"תולדות השגעון בעידן התבונה", התחלתי אותו לפני שנים רבות, עוד בטרם הכרתי היטב את פוקו וגם בלבו נעוצה מאז סימניה.

הספר הכי ישן בספרייה:  מהדורה אנגלית של כל מחזות שייקספיר מ-1903 שנרכש בפרוטות במכירה של הספריה הלאומית בירושלים.

הספר הכי ותיק בספריה: "The Beatles Lyrics", הספר הראשון שרכשתי בכספי-שלי, כשהייתי בן 17.

הכריכה שאני הכי אוהב: רבעון של מוזיאון ישראל שקניתי רק מפני שעל כריכתו מודפס "מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין (צוייר ע"י פאול קליי), אך בנימין כתב עליו מסה נפלאה וקיים עמו קשר מיסטי כמעט, גרשום שלום רכש את היצירה והוריש אותה למוזיאון ישראל בירושלים).

נתון מפתיע: יש לי מעט מאד ספרי קריאה יחסית. הרוב ספרי עיון, שירה, מחזות, יהדות וכו'.

הספר שהייתי רוצה ואינני מצליח להשיג: "הקומדיה האלוהית" של דנטה. אמור לצאת ביולי תרגום חדש ואני כוסס ציפורניים. היה לי גם (וקראתי) את "איים בזרם" שתרגם (יפה) אהרון אמיר. לצערי השאלתי אותו והוא לא חזר ולהשיגו מחדש לא ניתן. כמובן שיצא תרגום חדש, אבל מדוע זה לא יוציאו גם את התרגום הקודם?

הספר שחייבים, פשוט מוכרחים, לתרגם ולהוציא מחדש: התרגום של רות לבנית לשר הטבעות. התרגום בלשון המקראית כמעט, הנפלאה והקולחת של לבנית. התרגום של בני דורי, לפני היות הסרט ולפני שעמנואל לוטם זיהם את טולקין ואת העברית עם זיהומים כגון "גמדאים" ו"עלפים". התרגום עם ההמצאה הנפלאה "בני-לילית", שאין כמוה באף שפה, שנתנה לטולקין צליל כל-כך יפה וייחודי בעברית. אני כתבתי להוצאת מודן אך ללא הועיל. הספר אזל לחלוטין כולל מחנויות הספרים המשומשים.

ולפני כמה שנים החלה הוצאת אופוס להוציא בעברית את "ספר השמש החדשה", סאגה יפהפיה, מרתקת ועשירה הן בתוכנה והן בסגנונה מאת ג'ין וולף. תרגמה אותה יפה ורד טוכטרמן. אבל בשל שיקולים של ההוצאה יצאו רק שני ספרים מתוך הארבעה ואני נותרתי וחצי תאוותי בידי. ורד, את חייבת לתרגם גם את שני הכרכים הבאים !

ההקדשות שהכי יקרות ללבי:  יש לי בספרייתי שתי הקדשות מעניינות, אם כי אינן בדיוק "קרובות ללבי".

האחת נמצאת בספר "מקורות יהודיים לתקופת נפוליאון" מאת ברוך מבורך.

והנה הטקסט: "לרב סמל תרסן, בביקורי האחרון אצלך בקשר לכיוס השני שנערך אצלי דיברתי עם אחד מעוזריך הצעירים (בפניך) שהכיר את ספרי זה. הנני מגישו גם לך, מתוך תודה על עזרתך ומתוך תקווה שהמשפט כבר מתקיים ושיש אפשרות להחזיר לי את כספי ואת יתר חפצי החשובים. בינתיים אני כותב מאמרים וספרים נוספים, מלבד טפסי הישנים הנמצאים בידי, אם אתה מעוניין, אתן לך מה שיצא לאור וכן חלק מן הישן המצוי בידי. שלך בכבוד ד"ר ב. מבורך"

משעשע אותי לחשוב על הסיטואציה שכמו יצאה מתוך סיפור קצר של צ'אפק. המלומד התלוש על הכיוס שעבר, המשפט והתקוה להחזרת הכסף ורצונו התמים והפתטי לעניין את הרב סמל בספרו. והשוטר שאני יודע עליו רק שני דברים: את הספר לא פתח ומכר אותו לחנות הספרים המשומשים, לפחות עשה כמה שקלים.

ההקדשה השניה היא מפוארת הרבה יותר:

ההקדשה נמצאת בספר "הגיונות" של שופהאואר, שניתן לשחקן שמעון פינקל במתנה, ככל הנראה  ע"י ארי קוטאי, לרגל ההפקה העברית הראשונה של "המלט" (הבכורה היתה ב-26.5.46). ככל הנראה גם פינקל (או יורשיו) לא התלהבו משופנהאואר כך שהספר מצא את עצמו בחנות המשומשים.