הגיגית

זה היה לפני 20 שנה. חזרתי הביתה, בדרך ריח האפרסקים מחנות הפירות בעמק רפאים התערב בריח הקפה הטחון הטרי מן החנות הסמוכה.

זה היה לפני 20 שנה. הגעתי הביתה. פתחתי רדיו. רפי רשף, בתכנית "נכון לעכשיו" אירח את י.קוטנר. ביחד הם ראיינו כל מיני אנשים שסיפרו מתי וכיצד שמעו לראשונה את צלילי סרג'נט פפר, 20 שנה קודם לכן. הם היו מאד זקנים. היה גם משחק "תו השעה" ביטלסי למהדרין. היתה תחושה של פסטיבל.

זה היה לפני 20 שנה. אני ור' חברי היינו בעיצומו של בולמוס ביטלס. חרשנו על התקליטים. שרנו בקול ברחוב. במשחקי ה"ריסק" האינסופיים של לילות שישי האזנו שוב ושוב לביטלס. ואז זה בא, היקום חייך אלינו חיוך מאשר. זה בסדר, אמרו העיתונים, זה בסדר אמר הרדיו, כולנו ביטלמנים. זה היה לפני 20 שנה. בראשון ביוני חוגגים.

זה היה לפני 20 שנה. ב-14:00, אחרי החדשות, החל י. קוטנר לשדר את "מסע הקסם המיסתורי". סדרה יומיומית שעוקבת אחרי כל תו וכל תג משירי הביטלס. חוויה מטורפת של האזנה. בדיוק בזמן בשבילי. אגב במוסף הארץ היום יש מאמר של עודד היילברונר, שסייע לקוטנר בתוכנית זו.

זה היה לפני 20 שנה. נסענו בערב, באוטובוס, ר' ואני לע'. כל הדרך דיברנו בהתרגשות. אחר כך נסענו לסינימטק שהקרין את הסרט "It was 20 years ago today" שסיפר על סצנת המוזיקה של קיץ 1967. הצטערנו שלא חיינו אז. חצי מהקולנוע היה מלא בזקנים שחיו אז, 20 שנה לפני כן.

זה היה לפני 20 שנה. אני זוכר את היום הזה בבהירות. זה היה אחד הימים המשפיעים, המזדהרים האלה בייחודיותם ומושלמותם. כבר אז ידעתי שאזכור אותו כל החיים.

זה היה לפני 20 שנה. אני מרגיש קצת זקן עכשיו. את ר' לא ראיתי שנים.