הגיגית

נער הרועים תעה על גבעות שכם. ימי מהפכה הם הימים, אך מה לו ולפוליטיקה הגבוהה מירושלים. והנה, כגל מהים הגדול, באה הפוליטיקה ומלחכת את כפות רגליו, כאן ממש, בגבעות שלו. כי מעבר לסלע הגדול, על כר הדשא הצופה אל המזרח יושבים באור הערב שניים. שני גברים מבוגרים, יגעים, מרובבי אבק דרכים. שני גברים חגורים בחרב. האחד רחב-כתפיים, מוצק, שחור שערו הקצר מאפיר והוא מדבר בקול שקט ובוטח, ממעט במילים אך כל אחת ואחת מהן כחצובה בסלע. השני, כפוף מעט, צנום, שיער ראשו האדמוני קלוש ודק כעשבי ההר בסוף הקיץ. התקרב נער הרועים מאחורי הסלע הגדול והקשיב. ייתכן שבספרו לי את הדברים לאחר מכן שילב בניב לשון יהודה ההדורה מלשונו הקלוקלת, אל תדונו אותו בחומרה. אולי בדה חלקם מליבו ואולי התבלבל זכרונו. כך או כך היה הוא עד יחידי לשיחה ומה שמסר בידינו, מסר.

עם התקרבו שמע את קלוש-השיער פותח בדברים: "השקט המחנה יואב?"

"שקט המחנה. כל אנשינו לנים והעם על פני השדה חונים. הכרתי והפלטי על משמרתם עומדים."

"טוב הדבר. יחליפו כח. הבה נשבה-נא כאן. ברצוני להשיח את ליבי לפניך" יואב נשען על ניצב חרבו וציפה לבאות.

"יודע אתה על מה ניחם אני יואב?"

"על החיתי?" ניסה יואב לנחש את כיוון השיחה.

"בל יעלה השם הזה על דל שפתיך! על מיכל ניחם אני. לא אהבתיה ולקחתיה מעם איש."

"עצת אבנר הרעה היתה זו" עונה יואב, משועמם, פזור-דעת.

"בכיו של פלטי בן ליש רודף אותי. הוא אהבה כפי שאני מעולם לא אהבתי אישה. עוד אני רואה אותו צועד אחרי האישה והחיילים, במורד הגבעה עליה ביתו. צועד ובוכה, צועד וממלמל: 'מיכל, אשתי אהובתי מי ייתן מותי היום הזה'. והיא מפנה את פניה ממנו בסלידה ואומרת לחיילים: 'אהובי דוד חזר לקחתני'. על זאת ניחם אני."

"אל תדון את העבר. זוכר אתה את הילד שנולד לך מבת-שבע? כל עוד הילד חי היה טעם בתפילתך, כך אמרת וראית נכוחה. אך משמת - מת! הבט קדימה ולא לאחור! כמלך ישראל פעלת אז. כאיש כבוד. מי ייתן ולא תבזה את ישראל היום הזה."

"ואתה, האינך ניחם על דבר?"

"לא! שלם אני ונחוש לקיים את מלכותך, דוד, ואתה? הנחוש אתה?"

"איך אתה מעז, בריון." ולהפתעת הנער קם דוד ומתנפל על יואב בזעם אין-אונים. יואב ממשיך לשבת ונותן למלך להלום בו קמעה ולבסוף הודף אותו בקלות לישיבה. דוד שוקע תחתיו. הכל נדמה כמשחק שהם משחקים מימים ימימה. ואף נדמה כי השיחה הזאת, על תפקידיה ומחוותיה, שגורה על פיהם.

"איך, איך זה בן-צרויה שאינך אומר לעולם נואש?"

"ביתי במדבר. אשתי האחת דואגת לכל מחסורי ובני, כששבים מן המלחמה רועים את הצאן ובולסים את השקמים בחווה. איננו מבקשים דבר. איננו מרבים דברים. כל איש יודע מקומו ומעשיו, שמחים אנו בנחלתנו ובכל אשר אדוני מעלה על השולחן. זו דרכי. אינני אכזר אך מעולם לא נתתי דבר לאיש שאינו ראוי לו. גם לא לבני."

"ובני מפונקים. נתתי לכל בן את שביקש תמיד. סוסים, מרכבות, אופות טבחות ורקחות. רק שיאהבוני. בנים גידלתי ורוממתי והם בגדו בי. זונה איש עם אחותו."

"את הנעשה אין להשיב. זעמי גואה בי על בניך, להיכן הוליכו את מלך ישראל."

כעת דוד מזנק ממקומו. סוף-סוף זיק של תגובת אמת ניצת בו. ניכר שיואב הגדיש את הסאה הפעם, "בני הם. בני שלי יוצאי חלצי! אל תשכח זאת, יואב! ראה הזהרתיך."

הגברים פורשים איש למקומו. כרבע שעה הם סובבים, מביטים למרחב, בגבם השמש שוקעת ומאריכה את הצללים. נער הרועים מוציא נאד מים וגבינה יבשה. סועד ומתבונן בנפילי עמו המיוגעים משנים ומשררה.

לפתע ננער (אולי נמנם) מקריאתו של דוד, המבחין בדבר-מה באור המתעמעם במהירות.

"זוכר אתה את המקום הזה, יואב?" אומר דוד בהצביעו מטה אל הואדי, "ואיך אשכח?" עונה יואב.

"בחודש הרביעי בראשון בחודש" פותח דוד בקול מתנגן כחזן, "שבע שנים למלכותי, שטפון. ואני אז נער רך ומשוח מלך, נופל ונסחף בזרם ועוד מעט אין מלך לישראל..." יואב, כך ניתן להבחין אפילו מאחור, מעלה חיוך של אמת על פניו היגעות "ואז יד נעלמה חזקה וחמה תופסת את המלך ומעלה אותו בדממה. אתה. בריון מגודל. ארבעים שנה הרך והמשוח-מלך כעלה נידף חלש ומסכן. אתה חושב שאינני יודע מה אומרים החיילים והעם? שמלת-איש ושמלת-אשה מחליף הוא, אומרים הם, מחניף ומפשר, אומרים הם. ואתה כאז: חזק כחלמיש. דבר לא השתנה." יואב כמו מנסה למחות אך המלך ממשיך "אבל יואב, אמור לי, למה? למה אתה החזק, הבריא, לא עשית את שעשה אבשלום? בקלות יכלת לקחת את המושכות, מי יודע עד כמה הייתי מסוגל לעמוד נגדך ונגד הצבא. הם הרי נתונים בידך. למה שוב אתה שולח יד ומעלה את המלך בדממה?"

"דוד, אתה משיח אדוני. חלילה לי מלשלוח ידי במלך."

"אל תדבר כנתן. הנני מדבר איתך היום כדבר איש אל אחיו. אל תאכיל אותי תבן. את נפשך רוצה אני לדעת. מה הנאמנות הזו שלא נודעה כמוה זה כארבעים שנה?"

"אהבתיך. יותר מעצמי אהבתיך, דוד."

יואב ניצב, עיניו נוצצות בשחור על רקע הערב. אמת גדולה נתמלטה מפיו. אמת חדשה ניקבה את שמי שכם.

דוד סב ונפנה והחל ללכת ללא אומר ודברים ובעוברו ממש ליד הסלע הגדול עוד קלט הנער את דברי המלך הממולמלים:

"ואני, לא אהבתיך, יואב. אף כי רציתי בכל מאודי רציתי, אלוהים עדי. לא אהבתיך. קשה, קשה אתה כצור. כבן-צרויה אמיתי קשה אתה, יואב. לא מפקפק, לא מתלונן, לא חושב, יואב! די! כל שנותיך עברו חלפו על פניך ולא הותירו חריץ. נחוש, כה נחוש. ואני, כמה מכאוב, כמה סבל, כמה געגועים. על פלטי בן-ליש, על יהונתן (נפלאה אהבתו), על אמנון בני, אפילו על שאול, על אבשלום. שקט, שקט רוצה אני. שקט מבורך שלח לי, אלוהי, לעת זקנתי. וממך, מבן-צרויה שקט לא יהיה לי."

דוד, נחנק בדמעות, נעלם מעין ויואב נותר עומד על הצוק, מתבונן אל המזרח, משקשק בחרבו ואז, נפנה ועבר אל הסלע, קוטם, כהרגל מורגל אצלו, ראש סגול של דרדר עם חרבו, דרך הילוכו.

ונער הרועים חזר אל בעל העדרים שהפליא בו את מכותיו על האיחור.

ייתכן שבדה הכל מלב, ייתכן שטעה. אזניו לא מורגלות בניב יהודה הצח ובינתו אינה מלאה, גם צעיר הוא לימים וכפי שאמרנו, הפוליטיקה זרה לו, לכן אל תשפטו את מה ששמע, אולי לא כך היו הדברים בערב ההוא בהרי שכם.