הגיגית

אתמול שמעתי ראיון של יעל דן עם דן תורן , בסוף הראיון התייחס תורן להחלטה של להקת radiohead להוציא את תקליטם החדש In Rainbows באינטרנט.

בראיון אמר דן דבר מאד מעניין: "אני חושב על שירים כדבר שמפרסם את ההופעות... אני לא מצפה שמישהו יקנה את זה [את הדיסק]" יתרה מזו, הוא אומר: "הרבה יותר קהל מגיע להופעות [בעידן האינטרנט]. זה דבר שאי אפשר לשכפל".

הוא מאיר את ה"דבר הזה" שהאינטרנט עושה מכיוון מאד מעניין.

וולטר בנימין, במאמרו (המכונן) "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" טוען טענה מרכזית בקשר למעמד יצירת האמנות בעידן המודרני והשינוי המרכזי שעברה. הוא טוען, שבעידן שבו ניתן לשעתק באופן קל ואיכותי אובדת ליצירה "הילת החד-פעמיות" שלה, האותנטיות שלה כדימוי שמייצג אמת. בעבר היתה היצירה אירוע חד-פעמי של השראה. בעבר הרחוק היצירה היתה אקט פולחני-דתי. אט-אט התגבר הערך האסתטי שלה על ערכה הפולחני אך עדיין נשמרה אותה התפעמות של הצופה (בתמונה, ריקוד, פסל) או המאזין (למוזיקה, לסיפור של מספר-עממי). השעתוק הטכני מוחק את ההבדל בין מקור (חד-פעמי, מפעים, עטור הילה) לבין ההעתק.

כאשר השעתוק (למשל, שיר שמורידים בחינם או בכמעט-חינם באינטרנט) הופך לנטול כל הילה, המוני יותר מכרטיס קולנוע (הדוגמה של בנימין), פתוח לכל (אגב, לא רק להורדה אלא גם ליצירה ע"י כל אחד, בעל כשרון או לא), אזי אין בו כבר ריגוש. הוא הופך לחלול, לפרסומת בלבד. לטיזר. אבל בניתוק המוחלט שלו מהאותנטי הוא קריאה, בלשונו של בנימין, ל"הכרה מחדש של הסדר הנשכח של ההתגלות", הוא מעורר זכרון עמום של אותנטיות.

האמת האמנותית איננה בשעתוקים, בין אם אלה שירים להורדה או דיסקים למכירה שהופקו ע"י חברות תקליטים. האמת היא בהופעה החיה, בחוויה החד-פעמית (כולל חוויית היצירה עצמה). השירים בחינם מאפשרים חשיפה ומעוררים, אך לא לרכישה של דיסק דווקא, אלא לחוויה יותר פרימיטיבית שקרובה ברוחה לפולחן ולהילת החד פעמיות.

הדבר קורה גם, במידה מסויימת, בצפיה ברפרודוקציה (שעתוק) של תמונה באינטרנט או בספר שמעוררת לעשות מאמץ ולצפות באוריגינל במוזיאון.