| 11/2007
מלחמות הארכיאולוגים במראת הפילוסופיה של המדע
מלחמות הארכיאולוגים של ימינו
רק אתמול התבשרנו ב"הארץ" על עוד תגלית בעיר דוד. הפעם מדובר בגילוי החומות ששיפץ נחמיה. ע"י הארכיאולוגית החופרת באתר זו העונה השלישית, ד"ר אילת מזר.
כמו בתגובה מותנית אוטומטית קפצו מיד אנשי אסכולת "ראשית ישראל" מאוניברסיטת תל-אביב ובראשם ישראל פינקלשטיין וזאב הרצוג וכמובן - הפריכו את תיארוך הממצאים, שיטות החקירה והחפירה וכמובן את האינטרפרטציה של הממצא.
התופעה הזו חוזרת על עצמה מדי שנה, בכל שלוש השנים האחרונות. אילת מזר חושפת ממצאים המעידים, לדבריה, על קיום עיר בירה גדולה של ממלכה איתנה בירושלים, בירת דוד ושלמה, ואנשי "ראשית ישראל" מפריכים. לטענתם, דוד ושלמה היו ראשי שבטים קטנים שלא הותירו תרבות חומרית רצינית והממלכה המאוחדת היא רק מיתוס מאוחר של שבט יהודה מימי יאשיהו.
בעבר הסתמכו אנשי "ראשית ישראל" על חוסר ממצאים. משחשפה אילת מזר ממצאים, הם חולקים על תיארוכם, על רמתה המדעית, על רמתה המוסרית (נכדתו של פרופ' בנימין מזר, שהעניק לה את התואר), על השתייכותה הפוליטית (חופרת בשטחים שנרכשו מערבים ע"י עמותת אלע"ד הימנית) ועוד.
רבים טוענים טענה שדוגמית לה ניתן לקרוא בתגובה שהתפרסמה ב"תפוז", וששורת המחץ שלה היא: בירושלים חפירות ארכיאולוגיות רחוקות מלהיות אובייקטיביות, ולכן ערכן המדעי הוא מצומצם.
כלומר, כביכול, במוחו של כל אחד יש תדמית של איזו "ארכיאולוגיה אובייקטיבית", טהורה מכל שיקול זר. היא מדעית. היא נכונה. וכל מי שניגש לארכיאולוגיה עם אידיאולוגיה אינו מבצע עבודה מדעית.
צעד אחורה - מלחמות הפיזיקאים במאה ה-17
בפילוסופיה של המדע נוהגים לקחת את הפיזיקה כמודל למדע.
קארל פופר, מאבות הפילוסופיה של המדע, טוען במאמר ידוע בשם "הוכחות והפרכות" שכל ממצא אמפירי (תצפית, נתון) מתפרש בתוך מסגרת תיאורטית שיש למדען. אם הממצא גורם לסתירה בתיאוריה - על המדען להשליך את התיאוריה שהופרכה. למשל אם יש לי תיאוריה שכל העורבים שחורים ואני מוצא עורב לבן עלי לזנוח כליל את התיאוריה. לפי פופר מדע הוא תחום ידע שיכול לנסח מבחן להפרכת התיאוריה שניסח.
תומס קון ראה בכך תמונה מופשטת מעט והוא מרחיב את ה"מסגרת התיאורטית" הצרה למסגרת פרשנית רחבה יותר שהוא מכנה "פרדיגמה". בפרדיגמה אוחזת הקהילה המדעית. את הפרדיגמה קשה יחסית לערער באמצעות ממצאים בדידים שמפריכים היגדים מסויימים, אבל כאשר מצטברת "מסה קריטית" של הפרכות אמפיריות לכללים התיאורטיים, נוטה הקהילה המדעית לעבור "מעבר פרדיגמה" שבו מאומצת תיאוריה אחרת, מוכללת יותר, כדי לכלול בתוכה מסגרת פרשנית שתצליח לחיות עם הממצאים. בדוגמה שלנו התיאוריה יכולה להיות "כל העורבים הם או שחורים או לבנים" או "העורבים בירושלים שחורים אבל בבאר-שבע יש עורבים לבנים".
הסוציולוגים של המידע והידע סטיבן שאפין ו סימון שפר לקחו את קון מאד ברצינות וניסו לבדוק "בקטן" איך קורה שינוי תפיסתי שכזה. הם נטלו את הניסוי של Boyle במשאבת האויר, שתפקידו היה להוכיח את קיומו של הריק (ואקום). הם גילו שלבויל וחבריו היה בן-פלוגתא בדמותו של הפילוסוף השמרני הנכבד תומאס הובס. הובס היה "בוגר" מלחמת האזרחים העקובה מדם שעברה על אנגליה ב-1642. ממלחמת האזרחים יצא פסימי ביותר בנוגע לטבע האדם ומאמין אדוק בסדר שלטוני. הוא סבר שרק כוח שלטוני יציב יכול לגרום לבני האדם לחיות זה בצד זה כבני תרבות ולא - "איש את אחיו חיים בלעו".
את בויל לא רדפו אימי המלחמה. אמונו בטבע הג'נטלמן היה גמור. יחד עם חבריו ניסח עקרונות של שקיפות מדעית. לדבריהם (מי שיהיו אחר-כך "החברה המדעית המלכותית"), על המחקר המדעי להיות שקוף לכל. כל נתון וכל מכשיר צריך להיות נתון לבדיקה וחקירה ע"י עמיתים, כל מהלך צריך להתבצע לעיני הג'נטלמנים-העמיתים.
הובס, מתוך גישה שמרנית עקרונית ופחד עצום, התנגד. ידע, טען, הוא כח. כח שמור להמון לרעתו. ידע חייב להיות בידי השליט. מוגן בקירות עבים. ידע מדעי צריך להצבר בדרך של הסקה הגיונית, הוא טען. ניסויים הנערכים מול שורות של ספסלים אינם מניבים ידע אלא בלבול.
בויל ניסה להוכיח קיומו של ריק (ואקום), בניגוד לפרדיגמה השלטת שהאמינה, בעקבות אריסטו וללא כל הוכחה אמפירית שיטתית שה"טבע שונא ריק". הובס כמובן האמין שאין ריק. ולא רק זו, הריק הוא מסוכן. ריק שלטוני קורא לאנרכיה. ריק בטבע מסוכן פי כמה. בויל טען על סמך ממצאים אמפיריים וניסויים במשאבת אויר שבנה שהריק הוא עובדה מדעית.
שאפין ושפר (בספרם המכונן Leviathan and the Air Pump) גילו את חילופי הדברים החריפים בין הובס ובויל. את ההתגוששות העזה בכל זירות דעת הקהל של המאה ה-17, בעיתונים, עלונים שחולקו ברחוב ומכתבים אל מלומדים ברחבי אירופה. שני מחנות ניצבו זה מול זה. בניגוד למה שהיה ניתן לצפות לפי התיאוריה של קון, האוחזים בפרדיגמה לא מיהרו לשמוט אותה בהצטבר נתונים אמפיריים איכותיים. הם ניסו (בהצלחה לא מבוטלת) לפרש את הממצאים בתוך הפרדיגמה שלהם ש"הריק איננו". הם השמיצו את בויל וחבריו, הם טענו שאינם מוסריים, שהם בוגדים, שהם אנרכיסטים, שהם מסוכנים ליציבות השלטון והחברה. בויל גם הוא לא טמן ידו בצלחת. הובס הוא חשוך, עבש, פרנואיד, אור השמש אינו חודר לקיטונו ומשאיר אותו בודד בעוד השמש מפציעה על פני שחר חדש ונהדר.
אז מה זה אומר לגבינו?
העבודה של שאפין ושפר מדגימה כיצד גם בפיזיקה, אידיאולוגיה היא דבק מלכד חזק ביותר שלא מאפשר לפרדיגמות להשבר במהירות. גם בפיזיקה שהיא מדעית, והפיזיקה של הובס נחשבה בשעתו למדעית לא פחות, ואולי אף יותר, מזו של חבורת הפוחזים הצעירים של בויל, היו חילוקי דעות אידיאולוגיים.
בארכיאולוגיה של ירושלים יש פרדיגמות ויש אידיאולוגיות ויש פוליטיקה. איש לא חף מהן. אין מדע ומדען שחף מהן. יש המבחינים,כמו ההיסטוריון יעקב שביט, בין ארכיאולוגיה 'גדולה' לארכיאולוגיה 'קטנה'. הארכיאולוגיה הקטנה היא זו שבה נוקטים ארכיאולוגים בשמשם בעלי מקצוע. הארכיאולוגיה הגדולה היא הנרטיב הפופולרי והלשון הלא מקצועית שבה משווקים את הנושא לציבור הרחב. הארכיאולוגיה הקטנה היא זו הזוכה למעמד גבוה יותר בסביבה המקצועית, בעוד הארכיאולוגיה הגדולה היא זו המשמנת את גלגלי התמיכה הציבורית והכספית. אבל ההטיה האידיאולוגית נמצאת גם בקטנה וגם בגדולה. פינקלשטיין לא יסכים עם מזר אפילו לגבי תיארוך של חרס אחד.
אני לא יודע מי צודק. אני יודע שבלבי אני מאד רוצה שאילת מזר תצדק. נעים לי לדעת שדוד היה כאן. מרגש אותי לקרוא בספר נחמיה על כינון חומות העיר ולראות את הממצאים בשטח. שיטתו של פינקלשטיין לא נראית לי. לפי דבריו אם לא נמצא ממצא - סימן שהדבר הכתוב לא היה. והלא אלמלא נמצאה כתובת השילוח, למשל, היה ניתן לחשוב שגם "דבר הניקבה" של חזקיהו הוא סיפור מומצא של סופר מאוחר. ולא, אני לא קרוב אליה אידיאולוגית. ממש לא.
אולם הדבר החורה מכל הוא הנסיון להציג את פינקלשטיין ואסכולת "ראשית ישראל" כ"אובייקטיביים", כ"נטולי מניעים". ונסיון להציג את הארכיאולוגיה של מזר כ"לא מדעית" עקב האידיאולוגיה המוצהרת שלה. והלא לימדונו שאפין ושפר (והם רק דוגמה, אחריהם באו רבים וטובים כמו
Bruno Latour ו Robert Merton) מאסכולת הסוציולוגיה של המדע והידע שלא הטועה נגוע באידיאולוגיה מסמאת, אלא כל אחד. ורק ההיסטוריה מכריעה בדיעבד מיהו הטועה.
סיכומים טובים לגבי מלחמת הארכיאולוגים
סיכומים טובים לגבי מלחמת הארכיאולוגים עד היום ניתן לקרוא אצל יהודה בלו (מעט מוטה לכיוון אילת מזר) ובאתר YNET (לא מעט מוטה לכיוון "שארית ישראל", אבל די הוגן).
| |
| כינוי:
בן: 54
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
