הגיגית

אתמול קראתי את הפוסט הזה של משה גולדבלט, העוסק בשאלת שיקול הדעת הציבורי של חיים רמון. למותר לציין שאני מסכים עם כל מילה ובמיוחד עם הסיפא של דבריו, המכוונים כביכול אל חיים רמון: "כל העת הייתי  משוכנע שאינך עבריין מין ושהגשת האישום נגדך הייתה מוגזמת. מאידך הפרשה כולה חשפה שהנך חסר שיקול דעת מינימאלי הנדרש מהנושאים בתפקידים אחראיים. "

טוב, לזה אנחנו כבר רגילים, פוליטקאי נשאר פוליטיקאי גם כשהוא הופך לפתע לבעל אחריות. התשובה שאני מקבל פעמים רבות היא: "לו רק היו יותר אנשי עסקים נכנסים לפוליטיקה...הם אנשים אחראים, הם מנוסים בהחלטות כבדות משקל, הם רציניים".

ובכן, מה תאמרו על הסיפור הבא?

היום התגלה שמנכ"ל חברת ענק גלובלית (whole food market, רשת המרכולים למזון טבעי ואורגני הגדולה בעולם), המגלגלת 4 מיליארד דולר, התחזה לאחר (אחד, Rahodeb שם אשתו של המנכ"ל, דבורה, במהופך, how clever) ובמשך שנים פרסם הודעות בשם בדוי בקבוצת דיון של Yahoo. בהודעות הוא הילל ושיבח את החברה שהוא עומד בראשה (כמובן, כ"אחד האדם" ובלי להזדהות כמנכלה של אותה חברה) והשמיץ את המתחרה (הוא, אגב, רכש את המתחרה לפני מספר חודשים).

ראוי גם להזכיר שהחברה היא חברה מאד-מאד נחשבת דווקא בתחום השקיפות וההגינות ואפילו יש לה קוד אתי שבסעיף 1.2 שלו אומר:

"A Team Member or Director is prohibited from disclosing confidential or proprietary information about WFMI or from using such information in a manner that is illegal or unethical. "

הממפ...

ומה אמר המנכ"ל הבכיר?

הוא טען שהוא "השתעשע". שהוא "נהנה מכל העניין" ואף שהוא "לפעמים ביטא בשם הבדוי את מה שהוא באמת חשב, אבל לפעמים נהנה להתווכח רק בשל חדוות הויכוח גם אם הדברים שאמר לא ייצגו את עמדתו האמיתית."

סבבה, זה מותר לי ולך, אבל למנכ"ל של חברה ציבורית? בארה"ב?

ויתרה מכך, אם יתגלה שהוא ביצע פעילות במניות החברה במקביל לפרסומים שפרסם. או-אז מדובר על עבירה פלילית בתחום ניירות הערך בארה"ב, שהיא אולי הרשות הכי פחות סלחנית שם.

מילותיו של משה גולדבלט חסר שיקול דעת מינימאלי הנדרש מהנושאים בתפקידים אחראיים מתאימות לפתע גם לכאן.

הגעתי לסיפור דרך הפוסט הזה (שממשיך לעדכן בהתפתחויות על בסיס של דקות).

וכאן יש רשימת מקורות (מתעדכנת ותופחת בקצב מהיר מאד) על הפרשה.

אז מה קורה לאנשים בעמדות כל-כך בכירות? האם ל"חדוות המשחק והויכוח" שנובעת מאגו נפוח מדי ותחושת התנשאות ועליונות  אין גבול? האם עצם התכונות הדרושות לאדם כדי "להצליח" (ובניהן זלזול מסויים בחוקים ותקנות, דריכה על גופות בדרך למעלה וגם אטימות וציניות יהירה) הן-הן התכונות שממשיכות ללוות אותו גם לאחר השיא?

אלו רק שתי דוגמאות שנקרו על דרך שיטוטי האינטרנטי אבל יש אינספור מהן.

עוד על הפרשה בקליק.

אני מאמין ל-א'.

למה?

הבה ננתח.

א. טיעון ה"היא העלילה עליו, היא נקמנית" - נניח. אז היא הצליחה. ובגדול. היא הפכה אותו לאפס. היא השפילה אותו לחלוטין. למה היא צריכה מסיבת עיתונאים בעייתית? היא היתה אמורה לחגוג את נצחונה על גופתו הפוליטית. אבל לא - היא ממשיכה להלחם. זה כבר אומר דרשני.

ב. "הוא זכאי" (יש מישהו שבאמת ובתמים טוען את זה?) או "מה, תמיד הגבר אשם?" - לא. בד"כ עבריין מין הוא סדרתי. יש תבנית. אם מוגשת רק תלונה אחת בודדת זו באמת בעיה גדולה, אבל בד"כ אחרי תלונה אחת במקרה של עבריין מין מגיעה עוד אחת ועוד ועוד. זה גם המקרה כאן.

ג. "הנשיא קצב הודה במעשים שלא עשה" - כן, ולי קוראים תותי פרוטי. הבה ננתח. פלוני גנב מליון ש"ח. אומרים לו - תשמע, תודה שגנבת מאה אלף וקבל עונש קל. הוא חוטף את ההצעה, לא? מצד שני - אם פלוני זך כשלג מדוע בשם כל הגלדיולות שיודה בזה שהוא גנב, הלא יעדיף להלחם על חפותו בעיקר אם הוא איש ציבור? מכאן - סביר מאד שקצב אנס והודה בקלה שבעבירות. הלאה, מה האינטרס של קצב שלא יהיה משפט? הרי לצידו עומדים עורכי הדין התותחים ביותר במדינת ישראל. הרי יכל להיות בובה של משפט מבחינתם: הם מעלים את א' על הדוכן. טוחנים אותה עד דק, ממוססים את עדותה, משפילים אותה כבמיטב הסרטים האמריקאים. קצב יוצא מלך ישראל וממונה לנשיא עד סוף ימיו. ממה הם מפחדים? אולי מכנרת בראשי.

ד. "היא משקרת" - ניכרים דברי אמת. א' פורשת את העדות באופן ברור. הדברים נראים הגיוניים, סבירים, מסתדרים. זו אינה בכיינות אלא תיאור אמין (על פניו) של מציאות. אביגדור פלדמן אומר שהוא לא מאמין לה. נו, ואני לא מאמין לאביגדור פלדמן, בעיקר כשהצ'ק השמנמן מבצבץ מכיס מיקטורנו. לי, בניגוד אליו, אף אחד לא משלם כדי ש"לא אאמין".

ה. "לא יכול להיות" - בתחילת הפרשה ביקרתי בדוכן ירושלמי לממכר פלאפל. היו שם בין נהגי מוניות וכתבים פרלמנטריים ועובדי מדינה, תמצית של ירושלמים. ורצו סיפורים. כולם ידעו. על משרד התיירות והתחבורה, מי הוא ומה הוא. כולם ידעו ושתקו, כי "לא היה להם נעים". הדמות ש-א' תיארה, של פיצול אישיות, עלתה באותו דוכן פלאפל ירושלמי לפני כמעט שנה.

ו. ירון וילנסקי שאל את מנשה עמיר (עמיר, השם משפחה הזה הוא לא משהו ממש מוצלח, האין זאת?) האם הם מתכוונים לתבוע את א' לתביעת דיבה. הרי אם הכל שקרים כפי שהם אומרים הבה ויוכיחו זאת, שוב, כפי שצריך, בבית משפט. משום מה מנשה עמיר החל למלמל משפטים סתומים לתוך השרוול שלו. באמת, פרקליט צמרת לא יכל להיות טיפה פחות פטתי?

ז. מי בא להפגנה? מוצ"ש. 21:00 כיכר רבין, ת"א.

אני קורא עכשיו את הספר "מארי אנטואנט" של סטפן צוויג (בלי קשר לסרט, התחלתי קודם רק שזה מתקדם לאט).

ולפתע בדיוק היום נתקלתי בפיסקה הבאה, שמדברת על הזעם הגואה של העם כנגד השחיתות, הבזבוז והניתוק של המלוכה. זעם ותיעוב שהתמקדו במלכה, מרי אנטואנט:

"כדי להפוך להיות כח לוחם, כדי להגיע למעשים, זקוקה מורת הרוח - מצב סביל עדיין - לדמות אנושית, שתשמש דגלן של רעיון, או מטרה לשנאה שהצטברה".

לנו יש מורת רוח, יש לנו שחיתות, בזבוז, ניתוק והתנשאות של ההנהגה. ויש לנו גם "דגלנים" אנושיים שראשיהם מתחילים להתגלגל: חלוץ, קצב, פרץ, אולמרט.

מארי אנטואנט לא היתה מושחתת יותר מהרגיל. ההון בצרפת התרכז בידיהם של "כמה עשרות פיאודלים" בעוד העם נותר רעב. מזכיר משהו?

אבל במארי אנטואנט היתה יהירות, בוז ותחושת צדק-פנימי שהכל מגיע לה ונעשה מתוקף זכות וזה פשוט שיגע את ההמון. זה נתן להמון דמות, מעבר למורת הרוח ולשחיתות, דמות לשנוא ולתעב.

שמע-נא אדון קצב, חטאך לא קשור קשר ישיר לסיאוב השלטוני הרגיל במדינה, אבל הוא נותן לנו דמות לניקוז מורת הרוח. הזהר מהשאננות והבוז פן תפתח המהפכה דווקא מדג רקק שכמותך.

אגב, בקשר לבלוגיה, אחד מסממני המהפכה מתואר כך:

"ברד של חוברות ועלונים, נחשול של כתבים, הצעות ועצומות ירד על הארץ, ומעולם לא שפעו כה בצרפת הדיבורים... העם מתעורר... עשרת אלפים נואמים, צעקנים, תועמלנים, המסיתים ומדרבנים זה את זה. אלמונים שהיה פיהם חתום עד היום גילו פתאום את החשק לדבר, לכתוב."

(כל הציטוטים מתוך מארי אנטואנט/ שטפן צוויג, הוצ' זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד. עמ' 144-154)