הגיגית

אני מאמין ל-א'.

למה?

הבה ננתח.

א. טיעון ה"היא העלילה עליו, היא נקמנית" - נניח. אז היא הצליחה. ובגדול. היא הפכה אותו לאפס. היא השפילה אותו לחלוטין. למה היא צריכה מסיבת עיתונאים בעייתית? היא היתה אמורה לחגוג את נצחונה על גופתו הפוליטית. אבל לא - היא ממשיכה להלחם. זה כבר אומר דרשני.

ב. "הוא זכאי" (יש מישהו שבאמת ובתמים טוען את זה?) או "מה, תמיד הגבר אשם?" - לא. בד"כ עבריין מין הוא סדרתי. יש תבנית. אם מוגשת רק תלונה אחת בודדת זו באמת בעיה גדולה, אבל בד"כ אחרי תלונה אחת במקרה של עבריין מין מגיעה עוד אחת ועוד ועוד. זה גם המקרה כאן.

ג. "הנשיא קצב הודה במעשים שלא עשה" - כן, ולי קוראים תותי פרוטי. הבה ננתח. פלוני גנב מליון ש"ח. אומרים לו - תשמע, תודה שגנבת מאה אלף וקבל עונש קל. הוא חוטף את ההצעה, לא? מצד שני - אם פלוני זך כשלג מדוע בשם כל הגלדיולות שיודה בזה שהוא גנב, הלא יעדיף להלחם על חפותו בעיקר אם הוא איש ציבור? מכאן - סביר מאד שקצב אנס והודה בקלה שבעבירות. הלאה, מה האינטרס של קצב שלא יהיה משפט? הרי לצידו עומדים עורכי הדין התותחים ביותר במדינת ישראל. הרי יכל להיות בובה של משפט מבחינתם: הם מעלים את א' על הדוכן. טוחנים אותה עד דק, ממוססים את עדותה, משפילים אותה כבמיטב הסרטים האמריקאים. קצב יוצא מלך ישראל וממונה לנשיא עד סוף ימיו. ממה הם מפחדים? אולי מכנרת בראשי.

ד. "היא משקרת" - ניכרים דברי אמת. א' פורשת את העדות באופן ברור. הדברים נראים הגיוניים, סבירים, מסתדרים. זו אינה בכיינות אלא תיאור אמין (על פניו) של מציאות. אביגדור פלדמן אומר שהוא לא מאמין לה. נו, ואני לא מאמין לאביגדור פלדמן, בעיקר כשהצ'ק השמנמן מבצבץ מכיס מיקטורנו. לי, בניגוד אליו, אף אחד לא משלם כדי ש"לא אאמין".

ה. "לא יכול להיות" - בתחילת הפרשה ביקרתי בדוכן ירושלמי לממכר פלאפל. היו שם בין נהגי מוניות וכתבים פרלמנטריים ועובדי מדינה, תמצית של ירושלמים. ורצו סיפורים. כולם ידעו. על משרד התיירות והתחבורה, מי הוא ומה הוא. כולם ידעו ושתקו, כי "לא היה להם נעים". הדמות ש-א' תיארה, של פיצול אישיות, עלתה באותו דוכן פלאפל ירושלמי לפני כמעט שנה.

ו. ירון וילנסקי שאל את מנשה עמיר (עמיר, השם משפחה הזה הוא לא משהו ממש מוצלח, האין זאת?) האם הם מתכוונים לתבוע את א' לתביעת דיבה. הרי אם הכל שקרים כפי שהם אומרים הבה ויוכיחו זאת, שוב, כפי שצריך, בבית משפט. משום מה מנשה עמיר החל למלמל משפטים סתומים לתוך השרוול שלו. באמת, פרקליט צמרת לא יכל להיות טיפה פחות פטתי?

ז. מי בא להפגנה? מוצ"ש. 21:00 כיכר רבין, ת"א.

אני קורא עכשיו את הספר "מארי אנטואנט" של סטפן צוויג (בלי קשר לסרט, התחלתי קודם רק שזה מתקדם לאט).

ולפתע בדיוק היום נתקלתי בפיסקה הבאה, שמדברת על הזעם הגואה של העם כנגד השחיתות, הבזבוז והניתוק של המלוכה. זעם ותיעוב שהתמקדו במלכה, מרי אנטואנט:

"כדי להפוך להיות כח לוחם, כדי להגיע למעשים, זקוקה מורת הרוח - מצב סביל עדיין - לדמות אנושית, שתשמש דגלן של רעיון, או מטרה לשנאה שהצטברה".

לנו יש מורת רוח, יש לנו שחיתות, בזבוז, ניתוק והתנשאות של ההנהגה. ויש לנו גם "דגלנים" אנושיים שראשיהם מתחילים להתגלגל: חלוץ, קצב, פרץ, אולמרט.

מארי אנטואנט לא היתה מושחתת יותר מהרגיל. ההון בצרפת התרכז בידיהם של "כמה עשרות פיאודלים" בעוד העם נותר רעב. מזכיר משהו?

אבל במארי אנטואנט היתה יהירות, בוז ותחושת צדק-פנימי שהכל מגיע לה ונעשה מתוקף זכות וזה פשוט שיגע את ההמון. זה נתן להמון דמות, מעבר למורת הרוח ולשחיתות, דמות לשנוא ולתעב.

שמע-נא אדון קצב, חטאך לא קשור קשר ישיר לסיאוב השלטוני הרגיל במדינה, אבל הוא נותן לנו דמות לניקוז מורת הרוח. הזהר מהשאננות והבוז פן תפתח המהפכה דווקא מדג רקק שכמותך.

אגב, בקשר לבלוגיה, אחד מסממני המהפכה מתואר כך:

"ברד של חוברות ועלונים, נחשול של כתבים, הצעות ועצומות ירד על הארץ, ומעולם לא שפעו כה בצרפת הדיבורים... העם מתעורר... עשרת אלפים נואמים, צעקנים, תועמלנים, המסיתים ומדרבנים זה את זה. אלמונים שהיה פיהם חתום עד היום גילו פתאום את החשק לדבר, לכתוב."

(כל הציטוטים מתוך מארי אנטואנט/ שטפן צוויג, הוצ' זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד. עמ' 144-154)

גדי שמני, המזכיר הצבאי של רוה"מ ומפקדה הבכיר של ה', המתלוננת כנגד חיים רמון, עושה רושם של אדם שהלב שלו נמצא במקום הנכון.
במעריב מתפרסמים (תחת כותרת מגמתית ומרושעת אודות "מכבש הלחצים שהופעל על המתלוננת") עדותו של שמני בביהמ"ש ותמלילי הקלטות הסתר שנעשו לו.
מהם עולה דמות של אדם. אדם שלא מוכן שילקקו חיילות שלו ולא משנה אם זה מפקד או שר. אדם ששם את עצמו במקומו של אבי החיילת. אדם מבוגר באמת (בניגוד לרמון שנמצא מנטלית בגיל ההתבגרות) שלוקח אחריות על חיילת שהוא (ולא רק הוא) מגדיר כתמימה עד כדי סכנה לעצמה.

הוא לוקח אחריות, הוא משכנע אותה בדרך פשוטה ואומר לה: אם דבר כזה היה קורה לחיילת שלך, מה היית עושה? והיא, בלי היסוס, עונה: במקרה כזה הייתי משכנעת אותה להתלונן.

אז כן, הוא שיכנע אותה ושיחת הטלפון המצוטטת נשמעת אמינה וכנה. הוא לא עורך דין ולא פרקליט חלקלק. מחשבתו היא, לפלצותם של עורכי הדין של רמון, רמון עצמו ואולי גם עורכי מעריב, מחשבה של אדם ישר. הגון. אחראי. מפקד ראוי.

גדי שמני הוא מסוג האנשים שהולכים ונעשים נדירים, אליהם עורג דויד גרוסמן. אנשים שלא יתנו שבעלי שררה יקחו בחוזק יד את כל העולה על רוחם. כשהוא רואה עוול הוא קם ועושה מעשה.

בשלב זה של המשפט עושה רושם שגם כבוד השופטת קצה בטיעוני ההגנה הפתלתלים והנכלוליים (לגדי שמני יש כביכול "חשבון" עם רמון, הם טוענים (טענת הבל, כפי שכל בר-דעת שיקרא את דבריו של שמני יבחין מיד). מוחם הפרקליטי המצומק אינו יכול לתפוס עמדה אזרחית פשוטה שאין בה קומבינה וקריצה ותככים). מי יתן והצדק יעשה עבור ה' ועבור כל אישה, נערה וחיילת.