אני קורא עכשיו את הספר "מארי אנטואנט" של סטפן צוויג (בלי קשר לסרט, התחלתי קודם רק שזה מתקדם לאט).
ולפתע בדיוק היום נתקלתי בפיסקה הבאה, שמדברת על הזעם הגואה של העם כנגד השחיתות, הבזבוז והניתוק של המלוכה. זעם ותיעוב שהתמקדו במלכה, מרי אנטואנט:
"כדי להפוך להיות כח לוחם, כדי להגיע למעשים, זקוקה מורת הרוח - מצב סביל עדיין - לדמות אנושית, שתשמש דגלן של רעיון, או מטרה לשנאה שהצטברה".
לנו יש מורת רוח, יש לנו שחיתות, בזבוז, ניתוק והתנשאות של ההנהגה. ויש לנו גם "דגלנים" אנושיים שראשיהם מתחילים להתגלגל: חלוץ, קצב, פרץ, אולמרט.
מארי אנטואנט לא היתה מושחתת יותר מהרגיל. ההון בצרפת התרכז בידיהם של "כמה עשרות פיאודלים" בעוד העם נותר רעב. מזכיר משהו?
אבל במארי אנטואנט היתה יהירות, בוז ותחושת צדק-פנימי שהכל מגיע לה ונעשה מתוקף זכות וזה פשוט שיגע את ההמון. זה נתן להמון דמות, מעבר למורת הרוח ולשחיתות, דמות לשנוא ולתעב.
שמע-נא אדון קצב, חטאך לא קשור קשר ישיר לסיאוב השלטוני הרגיל במדינה, אבל הוא נותן לנו דמות לניקוז מורת הרוח. הזהר מהשאננות והבוז פן תפתח המהפכה דווקא מדג רקק שכמותך.
אגב, בקשר לבלוגיה, אחד מסממני המהפכה מתואר כך:
"ברד של חוברות ועלונים, נחשול של כתבים, הצעות ועצומות ירד על הארץ, ומעולם לא שפעו כה בצרפת הדיבורים... העם מתעורר... עשרת אלפים נואמים, צעקנים, תועמלנים, המסיתים ומדרבנים זה את זה. אלמונים שהיה פיהם חתום עד היום גילו פתאום את החשק לדבר, לכתוב."
(כל הציטוטים מתוך מארי אנטואנט/ שטפן צוויג, הוצ' זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד. עמ' 144-154)