הגיגית

לרגל צאת הספר השביעי בסדרת הארי פוטר בעברית, בתרגומה של גילי בר-הלל, אני רוצה להביא גם כאן דברים שכתבתי כשסיימתי את קריאת הספר באנגלית, בפורום "הארי פוטר לבוגרים".

** מכאן ספויילרים להארי פוטר השביעי **

אגדת שלושת האחים

אגדת שלושת האחים והפרק בשם זה מדגימים לדעתי היטב את הגאונות של רולינג ברקיחה מסמלים, מיתולוגיות וסכמות מוכרות, אפילו שחוקות, דברים שהם מקוריים, חדשים ומרעננים. במשך כל קריאת הפרק ישבתי על קצה הכיסא, קופץ בכל פעם בקריאות הידד. ממש כך.

הרקע

ראשית, אנו מגיעים אל קסנופיליס לאבגוד בעקבות סמל. אגב, פירוש השם "קסנו-פיליס" הוא "אוהב זרים" אך גם ניתן לפירוש כ"אוהב אורחים", מה שמעמיד את הכנסת האורחים שלו באור אירוני. הסמל הוא סמל העין המשולשת, עיגול בתוך משולש. (במציאות "שלנו") סמל זה הוא אחד מסמליה של אגודת "הבונים החפשיים"). לאבגוד מסביר שהוא עונד את הסמל, כשאר חברי המסדר, כדי שיוכלו לזהות זה את זה. בדיוק מה שעושים חברי הבונים החפשיים, הנחשפים זה לעומת זה באמצעות סמלים הידועים רק להם וכך מזהים חברים ל"סוד".

הוא מספר להארי, רון והרמיוני שחברי המסדר עוסקים בחיפוש אחר עצמים מקודשים. מסדר שעוסק בחיפוש מזכיר לנו את הסכמה הנוצרית של החיפוש אחר הגביע הקדוש (שהוא מרכזו של כל quest בעל ניחוח נוצרי-צפון מערבי). עוד נשוב לכך בהמשך.

ניתוח האגדה

רולינג סיפרה בצ'אט מה 30/7/2007 שאת הרעיון לסיפור שאבה מ"סיפורו של המחלן" (מוכר איגרות-מחילה, אינדוליגנציות), מתוך סיפורי קנטרברי של צ'וסר. בסיפור זה מדובר בשלושה חברים, הוללים. הימים הם ימי מגיפת "המוות השחור" באנגליה וכאשר הם שומעים קול הלוויה מבחוץ, הם נשבעים למגר את המוות. המוות מתואר כדמות אנושית, שיושב בצל עץ בצד הדרך. המוות מסכסך בין החברים כאשר הוא מראה להם אוצר של מטבעות זהב. לבסוף הם רוצחים איש את רעהו בשל תאוות בצע. המסגרת נשמרת – מוות כדמות אנוש, שלושה אנשים, מתת של המוות וכשלון בסיסי בהבסתו, אולם זוהי רק מסגרת ראשונית הקיימת לא רק אצל צ'וסר אלא גם במיתולוגיות ואגדות אחרות.

אני, למשל, נזכרתי דווקא ב"סיפורו של חייל", אגדת עם רוסית שהלחין סטרווינסקי (וידאו של כל היצירה בעברית). ולא ארחיב כדי לא לסטות יותר מדי מהדרך.

האחים נלחמים עם המוות על גבי גשר הנטוי על גבי נהר. הנהר מזכיר את הסטיכס, שהוא הגבול בין ארץ החיים לארץ המתים במיתולוגיה היוונית. הגשר הוא מקום שנמצא בגבול ואיננו שייך לא לארץ המוות ולא לארץ החיים. בכלל, ועוד אעמוד על כך, הנושא המרכזי באגדה הוא נושא הגבול, חצייתו והמחיר של חציית הגבול. הנהר הזכיר לי גם (ואינני בטוח שרולינג התכוונה לכך) את התמודדותו של יעקב עם המלאך במעבר נחל יבוק (בראשית ל"ב כ"ה). המוות, משרואה שאינו יכול לאחים, מציע להם את אוצרותיו באמרו שהם יכלו לו (וגילי אולי טוב אם תעשה ותכניס בפי המוות את המילים המקראיות: "כי שריתם ותוכלו").

השרביט הבכיר – הבכור בוחר בשביט הבכיר שהוא בעל כוח בלתי מוגבל. חוסר המוגבלות שבכלי, "עוברת את הגבול", היא מסוכנת, קוראת תיגר על הסדר הקיים וטומנת בחובה התרסה מול אלוהים (או כל ישות כל-יכולה אחרת). לכן באופן מובנה אוחז השרביט נגוע בהיבריס, אותה גאוותנות הרסנית ורברבנית. השרביט הוא כלי של התקפה ומבטיח חיים של מריבה וקנאה. אפשר לחשוב על הטבעת הטולקינית/וואגנרית בהקשר זה או על כל חפץ רב-עוצמה שנושא בחובו את מפלת האוחז בו (כמו הבקבוק החלבי עם השד הכל-יכול מסיפורו של  ר"ל סטיבנסון " The bottle imp").

אבן ההקמה-לתחיה -  זהו עצם מסוכן אף יותר מהשרביט. כאן מדובר בחציית-גבולות מסוכנת ביותר. הבריאה (כל בריאה וכל יצירה, למעשה) החלה בתיחום גבול (בין הארץ לרקיע). על הגבולות, ובפרט על הגבולות בין החיים למוות יש לשמור, שאם לא כן יתדרדר העולם לכאוס. בעוד ששרביט חזק מכל הוא סכנה לאוחז בו (ולאויביו, כמובן) אבן הקמה-לתחיה אמיתית היא סכנה לכל באי עולם. סיפורו של האח האמצעי מהדהד ממקורות רבים. למשל סיפור אורפיאוס ואורידיצ'ה מן המיתולוגיה היוונית. אורידיצ'ה, אהובתו של אורפאוס, מתה בערב חתונתם. אורפאוס ההמום מצער מנסה להביא אותה מן השאול, אך נכשל ברגע האחרון, כאשר הוא מתבונן בה למרות שצווה לא להעז לעשות כן ואורידיצ'ה נופלת חזרה אל השאול. גם במיתוסים של אירלנד ואיסלנד קיים סיפור על כלה המתה ערב חתונתה וחוזרת (כרוח) להביא את חתנה כדי להתאחד באהבה בארץ המתים. כלומר כיוון האיחוד בין אוהבים יכול להיות רק חד-סיטרי: מן החיים אל המוות ולא להיפך. (וידאו-קליפ של הבלדה האירית She Moved Through the Fair, בביצוע האחות הגדולה של ג'יני וויזלי, שמעולם לא התקיימה).

הגלימה – לדעתי כאן יש מקוריות של רולינג. לגלימה יש ניחוח "הארי-פוטרי" מקורי לגמרי.

היא איננה מסוכנת באופן של חציית גבולות מטהפיזיים. מדובר במאגיה חיובית של הגנה מפני כוחות אופל ולא במאגיה שחורה של התקפה (השרביט), הפיכת סדרי עולם (האבן) וקריאת תיגר (שניהם).

כמובן, שכדרך האגדות האח הצעיר זוכה בבכורה לבסוף (מיעקב ויוסף שלנו ועד לאחרונת האגדות הפותחת במילים "היה היו שלושה אחים").

חזרה לסמל

אחד המהלכים המבריקים ביותר של רולינג הוא קשירת-קשר בין סמלים נוצריים-צפון-מערביים  ורתימתם באופן חלק לגמרי לסיפור הארי פוטר, וע"י כך עיגונו בלב רשת-קורי –העכביש של המיתולוגיה. שלושת העצמים מרכיבים את סמל העין המשולשת (כמה יפה, כמה אלגנטי, פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת. כמעט עמדתי ומחאתי כפיים לרולינג כשקראתי את זה. זה מושלם). העין היא סמל של מסדר סתרים (דמוי הבונים החפשיים, שחבריו מזהים זה את זה באמצעות סמלים, כמובן). והמסדר עוסק בחיפוש, quest, חיפוש אחר הגביע הקדוש, החפץ הכל-יכול (או שילוש(!) החפצים. שלושה-שהם-אחד). סגור, מהודק, יפהפה.

לסיכום

רולינג רוקחת מאגדות, מיתוסים, סמלים וסכמות מוכרות ואף שחוקות עלילה חדשה ומקורית לגמרי. בעשותה זאת היא טווה רשת סימבולית עתירת משמעויות, הדהודי-עומק והתייחסויות הדדיות שגורמות לקורא הנאה צרופה בפיענוח הקשרים, במציאת ידידים ומכרים מיתולוגיים הקורצים אליו. הסמלים מאפשרים במידה מסויימת לחזות את התפתחות הסיפור ומדגימים שהוא אינו ארקאי כלל ועיקר אלא מתנהל לפי תבניות מקובלות של סיפור מימים-ימימה. וכיוון שתבניות הסיפור (סמלים, מספרים טיפולוגיים, הצלחת התם והצעיר, הסכנה שבעוצמת-יתר, התגרות ושבירת-גבולות ועוד) הוכיחו את עצמן אלפי שנים הרי שגם להארי פוטר מובטחת הצלחה. כל זאת ידוע ונאמר כבר עשרות פעמים אך אגדת שלושת האחים היא הדובדבן שבקצפת של רולינג.

הוצאת ידיעות אחרונות עושה מעשה, בהודעה מיום שישי היא מודיעה כי תוציא לאור, במחיר השווה לכל נפש, את מבחר ארון הספרים היהודי. זהו מעשה תרבותי ממדרגה ראשונה, המגדיר (וודאי בבעייתיות הנובעת תמיד מהגדרות ע"י ועדות שונות) את המסד, ה"לחם והחמאה" של בן תרבות עברי. חלק ניכר מהיצירות הן "יצירת הגלות" החל מהתלמוד הבבלי (מרתק בעיני כיצד יוגש "ספר" אדיר מימדים זה. האם יתורגם לעברית במלואו, כחלק מהמיזם של עדין שטיינזלץ? האם יופיע בתצורה של דף גמרא עם פירושים?), עבור דרך מורה נבוכים וספר הכוזרי וכלה ביצירות של מנדלי ושלום עליכם. אך בכל מקרה מדובר תמיד ביצירה עברית.

החשיבות המרכזית של "להיות בן-תרבות עברי" מתבטאת באופן החד ביותר בהכרת השפה העברית והסוגות המיוחדות שלה, בגישה אל הספרות והתרבות דרך פורמטים מסורתיים לכתיבה, גם ב"כאן ועכשיו". כמו שיש צ'אט ויש בלוג ויש מאמר בעיתון, ישנן סוגות שונות של כתיבה: מדרש, פיוט, ספרות מוסר, ספרות פילוסופית. לכל אחת אוצר מילים ייחודי ודרך כתיבה (לפי אותיות הא'-ב', לפי סדר פרשות השבוע, מן הקל אל הכבד,וכו') ההיכרות עם היצירות היא לא רק התוכן אלא גם הצורה הייחודית ואוצר המילים הייחודי שמתגלים אחר-כך ביצירות מודרניות של עגנון,שלום עליכם, יהודה עמיחי, עמוס עוז, מאיר שלו, אהוד בנאי, מאיר אריאל ואפילו קפקא.

מבחינה היסטורית, ההליכה לכיוון "ארון הספרים היהודי" מתחילה לדעתי מנקודת השפל הגדולה ביותר של הבורות שנחשפה בנאומו של יוסף דן, בעת שקיבל את פרס ישראל ב-1997. בנאומו תקף דן את מערכת החינוך החילונית על חוסר ההקנייה של בסיס תרבותי-יהודי איתן ואת החרדים על כך שניכסו לעצמם את מכלול הספרות והתרבות היהודית.

דבריו של יוסף דן נפלו על קרקע בשלה, שכבר החלה להנביט יוזמות כ"צו פיוס", לאחר רצח רבין. בעקבות זאת ניתנה דחיפה לבית המדרש "אלול" בירושלים והוקמה מכללת "עלמא" בתל-אביב כאשר הדמות המרכזית במהפכה היא רות קלדרון.

חשוב מאד לדעתי שההוצאה אינה מסורתית. שהיא מכילה מבואות אקדמיים, שהיא מודרנית בצורתה החיצונית. שהיא מזמינה. יחד עם פריחת הלחנת הפיוטים ושירי ימי הביניים הוצאת הספרות הכתובה שלנו מחדש היא הזדמנות להתחבר, להכיר, להתגאות. לא חייבים להסכים (ולדעתי בוודאי שלא לקדש) אבל רק היכרות היא בסיס לשיח ובסיס להמשכיות של יצירה.

***

המאורע החשוב השני הוא הוצאת הקומדיה האלוהית  של דנטה בתרגום חדש של אריה סתו. שנים רבות עמד הספר הישן בהוצאת תרשיש, על שלושת כרכיו, בראש רשימת הבלתי מושגים של חנויות הספרים המשומשים. אני ראיתיו רק פעם אחת ועלותו היתה 1500 ש"ח.

כיום, ניתן לרכוש כל כרך ב-80-90 ש"ח.

כפי שהוצאת המסד התרבותי היהודי חיונית לבן תרבות עברי, כך גם ההוצאה ההולכת ומתגברת של יצירות המופת של התרבות העולמית בעברית במחיר השווה לכל נפש (בערך) כמו הקומדיה האלוהית, פאוסט, דקאמרון, סיפורי קנטרברי ואחרים מקדמת את התרבות ומעשירה אותה.

דווקא עכשיו, מול כוכב נולד ורקדן נולד וכל הסחי והרפש שממלאים את ה"פריים-טיים" (שאותו, בכל האמור לערוץ 2 או 10 לא ראיתי כבר חודשים), צומחת נגד כל הסיכויים אלטרנטיבה של ממש. ולא סתם אלא ע"י גורמים כלכליים, הוצאות ספרים אמיתיות, לא מסובסדות.

דברים שכתבתי בשנת 2000 על ארון הספרים היהודי. דברים שאז הייתי צריך להתפלמס עליהם, ברורים כיום יותר, לדעתי.

סיימתי לקרוא שני ספרים (ספרונים) שנרכשו בשבוע הספר.

האחד הוא "אל העפר" של יובל שמעוני (אה, לא שבוע הספר, יומולדת).

והשני הוא "משלמה המלך עד שלמה ארצי ומיונה הנביא עד יונה וולך: שיחות על שירה" מאת מנחם בן.

יובל שמעוני לוקח את קוראיו לסיבוב קצר בתנ"ך. הוא קורא את התנ"ך כתשובה לשאלה הגדולה והנוראה: מה הם חיי אדם? מה שווה הרף העין הזה שבין הלידה לקבר?

יובל שמעוני טוען שהמקרא נותן לשאלה שתי תשובות, ושכל תוכנו משתרג בן שתיהן: מחד - משמעות האדם כגרגר חול, כזרע, אחד מיני אינספור כמוהו, השייכים כולם לעם ("החול אשר על שפת הים" שהוא זרע אברהם) ומאידך - התשובה ההומניסטית: משמעותו של האדם כאינדיבידואל חד-פעמי.

התשובה השניה היא המרתקת יותר, המפתיעה יותר והייחודית כל-כך לתנ"ך שלנו. באף אפוס לאומי-דתי אחר אין התייחסות כזו לאינדיבידואל הבודד, החד פעמי, כמו בתנ"ך.

יובל שמעוני מוליך אותנו אל פלטי בן-ליש, אותו אומלל שמיכל בת שאול ניתנה לו ודוד שב לקחתה מעמו. פלטי בן-ליש "מככב" בתנ"ך בחצי פסוק. אבל בחצי הפסוק הזה יש אהבה, ותיאור קולע של סיטואציה והאדם פלטי, שאין שום צורך באיזכורו בתוך האפוס נורא ההוד, נכנס לתוך חיינו ומותיר בהם רושם: "וישלח איש בושת, וייקחה מעם איש מעם, פלטיאל בן-ליש.  וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה עד-בחורים" (שמואל ב' ג' 16)

והוא מוליך אותנו אל דמויות רבות ואירועים בתנ"ך שצצים לרגע ונמוגים אך משאירים רישום חד וברור של חיים אמיתיים, אנושיים, חד-פעמיים. באור השמש העזה של הארץ הזו.

הנביא זכריה, למשל, עורר את קצפו של ניטשה. כל אחרית הימים שלו מסתכמת ב"עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה" (זכריה ח' 4). זה, ומלך עני רכוב על חמור. האם זה הכל? תמה ניטשה. איזה מן עם נבזה הוא העם היהודי (והנצרות בכלל זה) שזו היא כל שאיפתו, בלי אש וגופרית ובלי זעם אלים משתולל. ולכן זכריה כל-כך קרוב אלינו, כל-כך מרגש ועדין ויפה. כי הוא תופס שבאמת זה כל מה שאנחנו מבקשים לנו באחרית הימים: כמה זקנים משחקים שש-בש בצל וילדים משחקים לידם. ואני מודה ליובל שמעוני שחשף בפני את היופי הזה, את ההומניזם הצרוף הזה.

אבל הפרק המרגש והטוב ביותר ב"אל העפר" הוא הפרק שבו שמעוני מפענח פרק אחר פרק את קהלת, ומציג אותו באור הומניסטי ואופטימי מאין כמוהו (אפילו יותר מישעיהו לייבוביץ' ב"חמישה ספרי אמונה").

הייתי רוצה ששמעוני יהיה המורה שלי לתנ"ך.

ואחרי תחושת ההתעלות של יובל שמעוני בא ספרו של מנחם בן. הביטוי "שנוי במחלוקת" כמו הומצא עבורו (קראו על עלילותיו כאן). אבל בספר הזה, אם מתעלמים לרגע מהערותיו התמהוניות לעתים ומהחושפנות המביכה שלו ("אף פעם לא אהבתי את דאלי", הוא זורק פתאום), ונותנים לו להוליך מגיעים אל מחוזות נפלאים. כאשר מנחם בן כותב על תנ"ך ועל אלתרמן זו שירה. לפי מנחם בן שירה היא מה שמקסים אותנו, מה שמרגש אותנו מיד, לפני שבכלל מבינים מדוע ולמה. דימוי חדש, השראה, היקסמות הם שירה. ההגדרות שלו דומות בעיני למה שרודולף אוטו כינה הנומינוזי (כלומר מצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא)*. הוא לא מגדיר אלא מדגים ובאמת מצליח להקסים. בעיקר, כאמור, אצל המשוררים שהוא אוהב באמת (וולך, אלתרמן, התנ"ך וגם אצ"ג, ישראל פנקס ואחרים והוא אינו מתעלם ממאיר אריאל, אהוד בנאי, ברי סחרוף, עברי לידר ועוד). בקיצור - הייתי רוצה שבן יהיה המורה שלי לספרות (וגם לתנ"ך), כי מה שהוא הצליח לעשות בספרו במיוחד הוא לגרות אותי לקרוא עוד שירה ועוד תנ"ך.

*) "הקדוש" המקורי, הראשוני הוא רגש החסר כל יסוד רציונלי, והוא קטגוריה נבדלת לחלוטין שאין לנו כלל מילים להגדירה. מדובר כאן בהלך רוח או במצב נפשי הקיים בבני אדם, ואשר אינו ניתן לא להגדרה ולא להסבר. אנו יכולים לכל היותר להביא את האדם לכך, שיכיר בתוך עצמו את הלך הרוח או את המצב הנפשי הנדון. מדובר כאן במצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא. רודולף אוטו משתדל להסביר את הקטגוריה המיוחדת הזו, שהוא קורא לה נומינוזי, בעיקר ע"י שלילת התחושות שהוא מתדמה להן. לפי כך הוא אומר שאין זה לא פחד, לא הרגשת חרדה, לא אמון, לא אהבה, לא בטחון, לא הערצה ולא רגש תלות במובנם המקובל. משום כך מסכם רודולף אוטו וטוען, שמדובר ב: "... רגש נבראות זהו רגש החידלון של כל נברא השוקע וכלה באפסותו העצמית, אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה". ואולם גם על נסיון הסבר זה טוען רודולף אוטו, שאינו תורם מאומה להבהרה המושגית (העיונית) של העניין. (פרופ' דב לנדאו ותומר פרסיקו)