הגיגית

הוצאת ידיעות אחרונות עושה מעשה, בהודעה מיום שישי היא מודיעה כי תוציא לאור, במחיר השווה לכל נפש, את מבחר ארון הספרים היהודי. זהו מעשה תרבותי ממדרגה ראשונה, המגדיר (וודאי בבעייתיות הנובעת תמיד מהגדרות ע"י ועדות שונות) את המסד, ה"לחם והחמאה" של בן תרבות עברי. חלק ניכר מהיצירות הן "יצירת הגלות" החל מהתלמוד הבבלי (מרתק בעיני כיצד יוגש "ספר" אדיר מימדים זה. האם יתורגם לעברית במלואו, כחלק מהמיזם של עדין שטיינזלץ? האם יופיע בתצורה של דף גמרא עם פירושים?), עבור דרך מורה נבוכים וספר הכוזרי וכלה ביצירות של מנדלי ושלום עליכם. אך בכל מקרה מדובר תמיד ביצירה עברית.

החשיבות המרכזית של "להיות בן-תרבות עברי" מתבטאת באופן החד ביותר בהכרת השפה העברית והסוגות המיוחדות שלה, בגישה אל הספרות והתרבות דרך פורמטים מסורתיים לכתיבה, גם ב"כאן ועכשיו". כמו שיש צ'אט ויש בלוג ויש מאמר בעיתון, ישנן סוגות שונות של כתיבה: מדרש, פיוט, ספרות מוסר, ספרות פילוסופית. לכל אחת אוצר מילים ייחודי ודרך כתיבה (לפי אותיות הא'-ב', לפי סדר פרשות השבוע, מן הקל אל הכבד,וכו') ההיכרות עם היצירות היא לא רק התוכן אלא גם הצורה הייחודית ואוצר המילים הייחודי שמתגלים אחר-כך ביצירות מודרניות של עגנון,שלום עליכם, יהודה עמיחי, עמוס עוז, מאיר שלו, אהוד בנאי, מאיר אריאל ואפילו קפקא.

מבחינה היסטורית, ההליכה לכיוון "ארון הספרים היהודי" מתחילה לדעתי מנקודת השפל הגדולה ביותר של הבורות שנחשפה בנאומו של יוסף דן, בעת שקיבל את פרס ישראל ב-1997. בנאומו תקף דן את מערכת החינוך החילונית על חוסר ההקנייה של בסיס תרבותי-יהודי איתן ואת החרדים על כך שניכסו לעצמם את מכלול הספרות והתרבות היהודית.

דבריו של יוסף דן נפלו על קרקע בשלה, שכבר החלה להנביט יוזמות כ"צו פיוס", לאחר רצח רבין. בעקבות זאת ניתנה דחיפה לבית המדרש "אלול" בירושלים והוקמה מכללת "עלמא" בתל-אביב כאשר הדמות המרכזית במהפכה היא רות קלדרון.

חשוב מאד לדעתי שההוצאה אינה מסורתית. שהיא מכילה מבואות אקדמיים, שהיא מודרנית בצורתה החיצונית. שהיא מזמינה. יחד עם פריחת הלחנת הפיוטים ושירי ימי הביניים הוצאת הספרות הכתובה שלנו מחדש היא הזדמנות להתחבר, להכיר, להתגאות. לא חייבים להסכים (ולדעתי בוודאי שלא לקדש) אבל רק היכרות היא בסיס לשיח ובסיס להמשכיות של יצירה.

***

המאורע החשוב השני הוא הוצאת הקומדיה האלוהית  של דנטה בתרגום חדש של אריה סתו. שנים רבות עמד הספר הישן בהוצאת תרשיש, על שלושת כרכיו, בראש רשימת הבלתי מושגים של חנויות הספרים המשומשים. אני ראיתיו רק פעם אחת ועלותו היתה 1500 ש"ח.

כיום, ניתן לרכוש כל כרך ב-80-90 ש"ח.

כפי שהוצאת המסד התרבותי היהודי חיונית לבן תרבות עברי, כך גם ההוצאה ההולכת ומתגברת של יצירות המופת של התרבות העולמית בעברית במחיר השווה לכל נפש (בערך) כמו הקומדיה האלוהית, פאוסט, דקאמרון, סיפורי קנטרברי ואחרים מקדמת את התרבות ומעשירה אותה.

דווקא עכשיו, מול כוכב נולד ורקדן נולד וכל הסחי והרפש שממלאים את ה"פריים-טיים" (שאותו, בכל האמור לערוץ 2 או 10 לא ראיתי כבר חודשים), צומחת נגד כל הסיכויים אלטרנטיבה של ממש. ולא סתם אלא ע"י גורמים כלכליים, הוצאות ספרים אמיתיות, לא מסובסדות.

דברים שכתבתי בשנת 2000 על ארון הספרים היהודי. דברים שאז הייתי צריך להתפלמס עליהם, ברורים כיום יותר, לדעתי.

כן, אני מודע לזה שזו קריאה לא אורתודוכסית, בלשון המעטה. so what?

אנחנו מתחילים את סיפורנו בבראשית כ"ה 19. אנו למדים על שני האחים, עשו, איש יודע-ציד ויעקב. מה תורם יעקב לכלכלת המשפחה? ובכן, כלום. יעקב איש תם, יושב אהלים. יכלנו לקרוא לו בטלן, אבל כנראה הוא לא התבטל הרבה, שכן מיד לאחר הצגת הדמויות עולה על הבמה הסצנה הראשונה.

שוו בנפשכם את עשו חוזר מן השדה. הוא עיף ורעב, בידו האחת קשת ועל כתפיו כמה עשרות קילוגרמים של חיות ציד. הוא נשרך במעלה השביל, מזיע ומלוכלך מאבק-דרכים, דם וחלב וכאשר הוא קרב אל האוהל עולה באפו ניחוח נזיד מתבשל. בלי הרבה שהיות וגינוני טקס הוא פונה אל יעקב כדבר איש אל אחיו לאמור: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה ובעצם: אחי, תביא מנה. נזיד לא נזיד, עדשים או לא עדשים ומי מאיתנו לא חווה את בריחתם של שמות-עצם מרוב עייפות ורעב.

ויעקב? הוא מנצל את חולשת אחיו ואומר: ב-ס-ד-ר, אבל תמכור לי בתמורה את בכורתך. לעשו, ברגע זה, האוכל קורץ יותר והוא אינו מהסס. זה איש תם זה?

נדלג לפרק כ"ז בבראשית המציג את מעשה הרמיה השני של יעקב. העלילה ידועה ומוכרת אבל כדאי לעמוד שנית על הדברים.  יצחק מבקש מעשו בקשה מפורשת: וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.  וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צָיִד.  וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי-וְאֹכֵלָה. נשים לב שגם אצל האב וגם אצל בנו הדרך ללב עוברת דרך הבטן. רבקה שומעת את הדברים ומזרזת את יעקב להתחפש לעשו ולגנוב את ברכתו. את המטעמים עושה היא, יעקב אולי טוב בנזידי עדשים אבל עינייני בשר הם עניינים לגברים.

יעקב בא אל אביו, זה תמה על המהירות הרבה בה נצוד הציד. יצחק הוא איש ישר מאד ויסודי מאד, מן יקה שכזה. לפניו עדויות חושיו: חוש הראיה כהה מראות, חוש המישוש (גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי) מצביע על עשו, כך גם חוש הריח (רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה) וחוש הטעם (המטעמים) גם הוא אומר עשו. רק חוש השמיעה מפקפק בדבר (הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב) וברוב של שלושה חושים כנגד אחד מכריע יצחק לטובת היות הבן שלפניו עשו. יעקב מקבל את הברכה ויוצא. והנה, כמו בדרמה טוב, עוד יעקב יוצא ועשו בא.

יצחק, אמרנו, איש ישר וקצת בוק. הוא לא מבין בתחילה מה קורה, נחרד ואומר: מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ? עשו מבין מיד מיהו נוטל הברכה ומגיב בצְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד. אילו היה יצחק ממשפחת בתואל ודאי היה מוצא פילפול כדי לבטל את הברכה השגויה שנתן, אך יצחק אינו כזה, להפצרת עשו: הַבְרָכָה אַחַת הִיא-לְךָ אָבִי—בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי יצחק אינו משיב בפלפול אלא בעצב כבד "מברך" אותו שיהיה לו טוב בחיים, אבל שיאלץ כל חייו לעבוד את אחיו.

המילה המובילה בשנים-עשר הפסוקים שמתארים את שיחת יצחק ויעקב (כאשר יצחק סבור שהוא מדבר אל עשו) היא "בני", שמונה פעמים מופיעה המילה "בני" ורק פעם אחת המילה "אבי". המילה המובילה בדו-שיח ההמום, המבולבל והכואב שבין עשו ליצחק היא "אבי". חמש פעמים היא חוזרת באחד-עשר הפסוקים.

הרגש החם נמצא כולו בטריטוריה של עשו. יצחק פונה אליו ב"בני" חם והוא מתייחס אל אביו ב"אבי". עשו צועק, עשו בוכה. יעקב? יעקב קר רוח, אדיש. בשלב זה של חייו הוא מרמה וגונב מתוך יהירות קרירה . איש תם יושב אהלים. ממש.

עשו חם מזג, בלי ספק. הוא מתרתח ואומר שיבוא יום והוא יהרוג את יעקב. אמירה קשה אך מובנת.

דרכי האחים נפרדות. יעקב בורח לפדן-ארם. חייו מעתה יהיו רצופים ברמיה ותחבולות. מחכה לו בית ספר לכחש וכזב. עשו ראה הצלחה ועושר בחייו.

אנחנו בפרק כ"ט ולאחר ציור פסטורלי (במשמעותו המילולית של המושג) יעקב מגיע אל לבן וזה שואל אותו: הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ אילו עשו היה נשאל שאלה ישירה שכזו היה ודאי עונה: מאתיים שקל כסף עובר לסוחר, הבראה ושעות נוספות, או משהו בדומה. אבל יעקב הוא תכמן ובזהותו תכמן כמוהו הוא מדגיש בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. לבן כידוע מחליף בין הבנות ומעניין לעיין בתשובתו לתמיהת יעקב מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי—הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?  וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ—לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. אילו בדרמה יוונית עסקינן היה לבן אומר ודאי "לבכור ראוי לתת את הבכירה, לא כך? ואתה הרי הבכור, נכון?" ופורץ בצחוק מתגלגל כל הדרך אל הבנק. אבל המקרא רק קורץ לנו "אתה הבנת את זה, יעקב?"

לראשונה בחייו יעקב עובד. ועוד איך, לפי עדותו מאוחר יותר הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. מסכן. וברצוני להתעכב על דבר-מה, אם עבד כל-כך קשה מדוע זה נדדה שנתו, והלא שנת העמל טובה? לדעתי בשלב זה החלו מייסרים את יעקב יסורי המצפון. יסורים שרק יעמיקו וילכו. מישהו אמר מקבת?

ימיו של יעקב אצל לבן חולפים עוברים ומגיע רגע העזיבה. לא אתעכב על התכמנויות הגדולות והקטנות בין שני ארכי-רמאים אלה, למרות שנדמה כי לצבירת הרכוש יש ערך רב בעיני יעקב. בסופו של דבר יעקב נחלץ מלבן עם רכוש רב ועושה דרכו לארץ אבותיו.

יעקב שולח משלחת לעשו. מדוע? מיד נראה. יעקב מתבשר שגם עשו בא לקראתו ונכנס ללחץ. לחרדה איומה. הוא מתרוצץ, הוא מדבר אל עצמו, הוא נושא תפילה. (כל אלו בשני פסוקים: בראשית ל"ב 8-9) הוא מארגן מנחה מטורפת בגדלה, וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה—לְעֵשָׂו אָחִיו. עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים.  גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. לכאורה בקשת סליחה לפנינו, הרגעת אח מטורף-מזעם ונקם. ואולם, האם יש כאן מקום אמיתי לחרדה? רבקה ידעה להיכן יעקב נשלח, גם יצחק ידע וגם לכמה שפחות ועבדים, מטבע הדברים, גונבה השמועה. ואפילו אם כל אלה נצרו לשונם, הרי לא צריך להיות חכם גדול (ונסכים שעשו לא היה בדיוק איינשטיין) כדי לדעת היכן יעקב. אילו רצה עשו לנקום באמת הרי היו לו עשרים שנה להגיע לפדן-ארם ולבצע את זממו. הוא לא עשה כן. מדוע יש לפחד ממנו עכשיו?

השקטת מצפון לפנינו, רבותי, המצפון המייסר, אותה תולעת מכרסמת שכרסמה את שנתו של יעקב באותם לילות קרח בחרן. ואולי גם הצהרת הון לפנינו על דרך "עקרון ההכבדה" לאמור, אני עשיר, אחי, אני יכול להרשות לעצמי. עובדה שפרק וחצי שלמים עסק יעקב בצבירת ומיקסום הונו, האם אין כאן גם רצון להציג לראווה את יכולותיו?

והנה עשו מגיע, יעקב קד ומשתחווה שבע פעמים לפניו, כולו חששות, ומה עושה עשו? עשו החברמן, הנקי מאשם? וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ. אחרי עשרים שנה, עשו הוא היוזם את החיבוק והנשיקה. ולאחר החיבוק עשו, עם חיוך קטן, מפרגן ליעקב שיתן את כל הקטע שלו, נותן לו פתח להשוויץ בפניו. הוא נושא אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים, וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ? ומיד לאחר שמוצגת המישפוחה בפני הדוד, שמוחה דמעה מעינו, נותן צ'פחה ידידותית ליהודה ההמום, צובט בלחיו של יוסף, וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי בהתכוונו למנחה האדירה. יעקב מציע לו את המנחה ועשו מגיב ברוחב הלב של אדם צנוע הקשור ומחובר לאדמתו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. נשים לב גם שהיחיד בכל המעמד הפונה בלשון "אחי" הוא עשו. אין כעס בליבו, להיפך יש בו אהבה וגעגוע. הוא מזמין את יעקב ומשפחתו אל ביתו. יעקב מסרב בנימוס, או, בפולנית מדוברת: אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר, עָלוֹת עָלָי... וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים בקיצור, יעקב מסרב. עשרים שנה ואין לו שום חפץ לבקר את אחיו בביתו. יתרה מזו, יעקב אף לא טורח להזמין את עשו לביקור גומלין. אפילו לא "תקפצו מתישהו" לא מחייב.

ועוד מילה אחת. יעקב, אשר נקרא ישראל, חי עשרים שנה בגלות חרן ומת במצריים. עשו מעולם לא עזב את תחומי ארץ-ישראל (אם כי עבר לצדו המזרחי של הירדן, לא יצא לגלות של ממש).

אילו החרדים היו משקיעים את האנרגיה העצומה שלהם כדי להגן על 30-40 מצוות של צדק חברתי ולא על איסור תפל אחד, המופיע בפרק אחד (ויקרא כ) שבו יזכה לאותו העונש של "שוכב משכב זכר" גם "מקלל אביו ואמו" וגם "אוב וידעוני", אזי היה כבודם רב יותר, כבודנו כעם היה רב יותר והקשר בין חילונים וחרדים היה אמיץ לאין שיעור. אולי אפילו היתה קמה פה חברה צודקת.

אבל במקום זה - הם משקיעים עצמם בהתלהמות תפלה על דבר של מה-בכך.

ניסיתי לתאר מה היה קורה כאן במצב ההיפוטתי:

אלפי חרדים זועמים הגיעו מכל קצוי הארץ כדי למחות ולזעוק זעקה נוראה, קשה ומרה.

רובם באו עוטי שק ואפר ובידיהם שלטים אילמים האומרים הכל.

שרים, ראשי הנהלות בנקים, קבלני כח אדם, קבלני עפר וקבלני קולות התאספו והתגדדו לעשות יחדיו כל תועבה, כל עברה על חוקי המוסר והדת והצדק.

אנשי העסקים ההדורים נראו נכנסים בחבורות אל ההיכל המאובטח. הם לא נראו מבוהלים אלא דווקא זחוחים וגאים.

היו בהם בכירים במשק, אשפי כלכלה ומשפט, עורכי דין משופשפים. היו בהם בעלי חברות כח אדם ונדיבים וצדיקים גדולים בעיני עצמם. והיו שם מראות קשים של בוז וגאוה כמו ג'יפי 4X4 גבוהים וגאיונים שפגושיהם האימתניים נועדו למעוך ולרמוס כל כלי רכב קטן מהם ופרסומות ענק עליהן מרוחות נערות מורעבות.

זעקת החרדים המתגודדים סביב עלתה רמה עד לב השמיים, מה לא עשו כדי למנוע את הכינוס. החל ממסע ההסברה תחת הכותרת הקליטה והמרומזת "כי גרים הייתם בארץ מצריים". משלא נקלט המסר החלו הפשקווילים על הקירות לזעוק: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד!"  או הפשקויל שהוגדר "קיצוני": "לא תעשוק שכיר, עני ואביון מאחיך, או מגרך אשר בארצך ובשעריך!" ותחת הכותרת - שמותיהם של בכירים יותר ופחות. רובם נכנסים כעת, חלונות מכוניותיהם הכהים מכוסים וילונות, אל היכל הכינוס הכלכלי של ראשי המשק.

גם זה לא עזר, כמובן, למנוע את המצג המביש. ואז החלו אבני הבליסטראות ליפול, כתובות-אש ענקיות תימרו עשן שחור אל לב השמיים עם הפסוקים העתיקים: "שריך סוררים וחברי גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". אמנם מספר עורכי דין פנו אל בית המשפט בטענה שיש בפסוק משום הוצאת דיבה ודרשו פיצויים, אך בית המשפט הסכים להותיר את המיצג על כנו, תוך "הסתייגות מתוכנו הפונדמנטליסטי", כדברי השופטים.

מספר ימים לפני הכינוס הכלכלי גררו מאות חרדי פח אשפה גדול אל מול משכן הכנסת ועליו הכתובות: "הו העושקי דלים, רוצצי אביונים!" , "רבים פשעיכם עצומים חטאתיכם, צוררי צדיק לוקחי כופר ואביונים בשער היטו!". מול ביתו של אדריכל ותיק שתחביבו העיקרי בניית בתי מידות על שטחים פתוחים, שדות ושמורות טבע הובערה הכתובת: "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ!" האיש, כך דווח, לא הבין את הכתוב משום שלא היה בשפה השגורה בפיו.

ההמולה עשתה לה כנפיים, שוחרי זכויות אדם, פעילים חברתיים, "ירוקים" וארגוני נשים נהרו אל בירת ישראל תחת הסיסמה המלבבת: "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!"

אך, הכינוס התכנס. שרים, ראשי הנהלות בנקים, קבלני כח אדם, קבלני עפר וקבלני קולות התאספו והתגדדו לעשות יחדיו כל תועבה, כל עברה על חוקי המוסר והדת, הצדק והסולידריות החברתית.

לפחות יכלנו לדעת שמחינו, שזעקנו, שלא נתנו לתועבה לעבור בלי קול זעקה.