הגיגית

הוצאת ידיעות אחרונות עושה מעשה, בהודעה מיום שישי היא מודיעה כי תוציא לאור, במחיר השווה לכל נפש, את מבחר ארון הספרים היהודי. זהו מעשה תרבותי ממדרגה ראשונה, המגדיר (וודאי בבעייתיות הנובעת תמיד מהגדרות ע"י ועדות שונות) את המסד, ה"לחם והחמאה" של בן תרבות עברי. חלק ניכר מהיצירות הן "יצירת הגלות" החל מהתלמוד הבבלי (מרתק בעיני כיצד יוגש "ספר" אדיר מימדים זה. האם יתורגם לעברית במלואו, כחלק מהמיזם של עדין שטיינזלץ? האם יופיע בתצורה של דף גמרא עם פירושים?), עבור דרך מורה נבוכים וספר הכוזרי וכלה ביצירות של מנדלי ושלום עליכם. אך בכל מקרה מדובר תמיד ביצירה עברית.

החשיבות המרכזית של "להיות בן-תרבות עברי" מתבטאת באופן החד ביותר בהכרת השפה העברית והסוגות המיוחדות שלה, בגישה אל הספרות והתרבות דרך פורמטים מסורתיים לכתיבה, גם ב"כאן ועכשיו". כמו שיש צ'אט ויש בלוג ויש מאמר בעיתון, ישנן סוגות שונות של כתיבה: מדרש, פיוט, ספרות מוסר, ספרות פילוסופית. לכל אחת אוצר מילים ייחודי ודרך כתיבה (לפי אותיות הא'-ב', לפי סדר פרשות השבוע, מן הקל אל הכבד,וכו') ההיכרות עם היצירות היא לא רק התוכן אלא גם הצורה הייחודית ואוצר המילים הייחודי שמתגלים אחר-כך ביצירות מודרניות של עגנון,שלום עליכם, יהודה עמיחי, עמוס עוז, מאיר שלו, אהוד בנאי, מאיר אריאל ואפילו קפקא.

מבחינה היסטורית, ההליכה לכיוון "ארון הספרים היהודי" מתחילה לדעתי מנקודת השפל הגדולה ביותר של הבורות שנחשפה בנאומו של יוסף דן, בעת שקיבל את פרס ישראל ב-1997. בנאומו תקף דן את מערכת החינוך החילונית על חוסר ההקנייה של בסיס תרבותי-יהודי איתן ואת החרדים על כך שניכסו לעצמם את מכלול הספרות והתרבות היהודית.

דבריו של יוסף דן נפלו על קרקע בשלה, שכבר החלה להנביט יוזמות כ"צו פיוס", לאחר רצח רבין. בעקבות זאת ניתנה דחיפה לבית המדרש "אלול" בירושלים והוקמה מכללת "עלמא" בתל-אביב כאשר הדמות המרכזית במהפכה היא רות קלדרון.

חשוב מאד לדעתי שההוצאה אינה מסורתית. שהיא מכילה מבואות אקדמיים, שהיא מודרנית בצורתה החיצונית. שהיא מזמינה. יחד עם פריחת הלחנת הפיוטים ושירי ימי הביניים הוצאת הספרות הכתובה שלנו מחדש היא הזדמנות להתחבר, להכיר, להתגאות. לא חייבים להסכים (ולדעתי בוודאי שלא לקדש) אבל רק היכרות היא בסיס לשיח ובסיס להמשכיות של יצירה.

***

המאורע החשוב השני הוא הוצאת הקומדיה האלוהית  של דנטה בתרגום חדש של אריה סתו. שנים רבות עמד הספר הישן בהוצאת תרשיש, על שלושת כרכיו, בראש רשימת הבלתי מושגים של חנויות הספרים המשומשים. אני ראיתיו רק פעם אחת ועלותו היתה 1500 ש"ח.

כיום, ניתן לרכוש כל כרך ב-80-90 ש"ח.

כפי שהוצאת המסד התרבותי היהודי חיונית לבן תרבות עברי, כך גם ההוצאה ההולכת ומתגברת של יצירות המופת של התרבות העולמית בעברית במחיר השווה לכל נפש (בערך) כמו הקומדיה האלוהית, פאוסט, דקאמרון, סיפורי קנטרברי ואחרים מקדמת את התרבות ומעשירה אותה.

דווקא עכשיו, מול כוכב נולד ורקדן נולד וכל הסחי והרפש שממלאים את ה"פריים-טיים" (שאותו, בכל האמור לערוץ 2 או 10 לא ראיתי כבר חודשים), צומחת נגד כל הסיכויים אלטרנטיבה של ממש. ולא סתם אלא ע"י גורמים כלכליים, הוצאות ספרים אמיתיות, לא מסובסדות.

דברים שכתבתי בשנת 2000 על ארון הספרים היהודי. דברים שאז הייתי צריך להתפלמס עליהם, ברורים כיום יותר, לדעתי.

פעמים רבות מביאים את תחום המחשבים כדוגמא למקרה שבו הצליחה האקדמיה ללשון העברית להחדיר מילים עבריות מקוריות, שהחליפו בהצלחה את המינוח הלועזי.

הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה שהסוד הוא בעיתוי. המילים תוכנה, חומרה, כונן, מקלדת, מדפסת, קלט, פלט, מעבד, צג,  שרת, רשת, קובץ, רשומה, תוכניתן ואף המלה מחשב עצמה הן מילים ותיקות מאד, כאשר למדתי מחשבים בשנות השמונים המוקדמות, אלה היו המילים. כלומר לתחום היה מילון עברי נרחב הרבה לפני שהפך לנחלת הכלל. כאשר החלו המחשבים לחדור ליותר ויותר בתים הם כבר לוו באוצר מילים עברי מושרש. העוסקים בתחום, שלמדו מחשבים כנערים, השתמשו בשפה העברית ובמונחים עבריים בלי קושי ובלי צרימה וכך הנחילו לקהל הרחב את הכלים והשפה. גם המילה החדשה-יחסית "דפדפן" נולדה פחות או יותר יחד עם הנטספקייפ (מישהו זוכר?) ב-1993 וכאשר האינטרנט הגיע לכל שולחן עבודה המילה העברית כבר היתה בשלה.

מילים שהומצאו באיחור, כדי לתאר תחום קיים ובעל אוצר מילים מספק, מצליחות פחות. מילה שנכשלה היא, למשל, מרשתת עבור האינטרנט, וזאת כיוון שהיא באה באיחור ניכר לאחר שהתופעה כבר נקלטה ובמלה העברית לא היה צורך וחדירתה היא אפסית.  אפשר גם לקחת כדוגמא את "פלאפון", מילה שהוצמדה לדור הראשון של המכשיר כשם מסחרי ו"נדבקה" עם חדירת המוצר. הציבור אוהב ורוצה להשתמש במילה עברית, אבל החלפה של מילה שגורה לועזית במילה עברית היא קשה יותר מקבלת המילה העברית יחד עם המוצר או התופעה החדשה.

אם רוצים להמשיך במגמה על האקדמיה לספק מילים עבריות לתופעות כשהן עוד בחיתוליהן, לדבר עם הקהילה הרלוונטית (הצעירה, בד"כ) במינוח העברי וכשהתופעה הופכת לנחלת הכלל היא כבר תבוא בלבוש עברי. אולם תופעות בימינו מתקדמות בקצב כה מהיר עד כי קשה מאד לבצע זאת. לו היתה מילה עברית מוצלחת ל"בלוג", למשל, כשרק החלה התופעה, המילה היתה תופסת כיום, נסיון מאוחר להדביק מילה נרדפת לתופעה קיימת ובעלת מסורת נדונה לכשלון.

אגב, באייל הקורא התפרסמה לא מכבר סקירת הספר ע"י אהוד פירר.

כידוע, הספר מתאר את תולדותיהם של יהודי גרמניה ב-200 השנים בין כניסת מנדלסון לברלין ועד שהיטלר תפס את השלטון. אילון אינו היסטוריון המתאר תופעות והתפתחויות במשיכות מכחול רחבות, תיאורו מזכיר ציור פוינליסטי של קלוד סרה – עשרות סיפורים, אנקדוטות, רכילויות ופרטים ביוגרפיים, נקודות-נקודות המתיימרות לצייר תמונה ביוגרפית משותפת. מבחינה זו עבודתו של אילון מדהימה בהיקפה, הוא עבר על מאות ואולי אלפי מקורות שכתבו עשרות יהודים, מומרים וגויים במשך השנים בהן עוסק הספר. יש לשים לב שבניגוד לספרים אחרים כגון זה של גראופה "היהדות המודרנית בהתהוותה", למשל, העוסק באותו פרק זמן ומרחב גיאוגרפי, אילון לא מתעניין ביהדות אלא ביהודים.

הבחירה של אילון לגיטימית ואף הירואית אולם כתוצאה מכך אובד, לטעמי, חלק ניכר מהידע. תופעות והתפתחויות מעומעמות לכדי חוסר קיום רציף ונשטפות בזרם בלתי פוסק של מה שנדמה לעתים כלהג רכילותי. כך למשל לא מתוארת צמיחתם של זרמי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. ליאו בק (משום מה מופיע בספר כ"ליאון") ואברהם גייגר (מנהיגי וראשי זרמים אלה) מוזכרים בחטף ב-2-3 אזכורים שוליים. לא מוזכרים כלל מדע היהדות, "חכמת ישראל" ואגודת "מקיצי נרדמים" אשר מהווים תוצר גרמני מאד מחד וחידוש יהודי חשוב מאידך, שהציב את התשתית הרוחנית של הציונות ואת נקודת ההשקפה על היהדות כדת התבונה. הציונות אינה נדונה כתנועה אלא כציון ביוגרפי הנסמך לציטוט מפי דמויות (כמו למשל "הציוני בירנבאום כתב"). אפילו הרצל עצמו מאוזכר רק ברפרוף. הדבר חמור במיוחד עקב חוסר האיזון הקיים בספר בין דמויות מרכזיות ומשפיעות לדמויות שוליים. דמויות כמו בעלת הסלון הספרותי רחל לוין רוברט וארנהאגן או הסופר הרומנטי הבינוני (לפי דברי המחבר) ברתולד אוארבך, הזוכים לעשרות אזכורים כל אחד.

יתרה מזאת, היריעה עליה מצייר אילון את הדיוקן הפוינטליסטי שלו, הווה אומר הרייך והקיסרות הגרמנית, על מוסדותיהם, משטרם ומערכת המשפט שלהם, מבצבצים ועולים מבעד לסיפורים הקטנים. אולם תיאור שלם שלהם לא מופיע בספר, אף לא בהערת שוליים. ניתן להבין כי מערכת המשפט ברוב מאתיים השנים בהן דן הספר היתה חופשית יחסית (לראיה עונשים שביקש השליט שיוטלו על מספר יהודים מ"גיבורי" הספר הומתקו או בוטלו ע"י ערכאות המשפט). מעניין היה ללמוד יותר על הדינמיקה השלטונית-משפטית באופן ישיר ולפחות באמצעות הערת-שוליים או הפניה ביבליוגרפית, וזו רק דוגמה אחת. לי חסרה גם מפה גיאוגרפית של הרייך, שכן אני אחד מאותו מיעוט קוראי הספר שאינו מסוגל להצביע מתוך שינה על מיקומה של נסיכות הסן, למשל.

עמוס אילון מתעניין ומבין בספרות. רוב היהודים גיבורי הספר באים מתחומים אלה. למדע ופילוסופיה הוא נותן מקום קטן יותר (הרמן כהן מוזכר שש פעמים, פרנץ רוזנצוייג פעם אחת) ומוזיקאים הוא מזכיר רק ברשימות-מלאי (כגון מאהלר, מיירבר ואחרים) אגב, פרט שהרגיז אותי במיוחד, אילון כותב על המוזיקה של מאהלר שאין בה שום דבר יהודי. חבל שאילון לא חבר לאורי קיין למסעו בעקבות המוזיקה של מאהלר בה גילה רבדים עמוקים של ניגונים יהודיים.

גם סיפורו המרתק של ולטר רתנאו מובא באופן מקוטע, עם חלקים חוזרים על עצמם בפרקים שונים, שרבוב עודף של אנקדוטות רכילותיות ו"קפיצות" לא מוסברות בתפיסתו עד כדי כך שלוקח לקורא זמן להבין שמדובר באותו אדם. סיפורו של רתנאו היה ראוי לכתיבה קוהרנטית ועקבית יותר, כתיבה שתוכל לגרום לקורא הזדהות עם דמות כה מורכבת ומרתקת.

אולם התוכן אינו הסיבה בשלה מצאתי עצמי כותב ביקורת על הספר. קריאתו היתה חוויה בלתי-נעימה. לקח לי זמן מה לגבש את ההבנה שהדבר שהפריע לי במהלך הקריאה היתה העריכה, או יותר נכון, העדרה. דומה שפרקי הספר נכתבו ו/או תורגמו בנפרד. אין בכך כל פסול, אולם, תפקידו של עורך הוא לעשות הרמוניזציה של הספר, כך שהקורא לא יחוש בכך. וכאן נכשל העורך (ששמו לא מצויין) כשלון חרוץ. אתחיל דווקא מהסוף. דומה שהפרק האחרון תורגם ראשון. פרק זה מכיל מספר הערות הבהרה מאת המתרגם. הערות הנעדרות כליל משאר פרקי הספר. הערה אחת למשל מסבירה מי היו רובספייר ודנטון, דבר מגוכח למדי להסבר בסוף ספר המכיל כמות עצומה של אישים ומושגים מוכרים הרבה פחות לציבור, שלא זוכים לכל הערת הסבר.

דוגמה נוספת לכשל עריכתי היא מתן הסבר על מושגים לא בשעה שהם מופיעים לראשונה אלא במיקום מקרי ואתן דוגמא לכך, (ע"ר) 23 נכתב "ביתו של אפרים בסגנון הרוקוקו ... שכן בפינת אונטר-דן-לינדן" (ע"ר) 90 נכתב, בהקשר דומה: "בנימין אפרים, בן למשפחה עתירת הון של יהודי חצר, שארמונה בברלין ניצב סמוך לרחוב אונטר-דן-לינדן, השדרה המרכזית של ברלין." ממה נפשך, אם אינני יודע מהי "אונטר דן-לינדן" ראוי היה שהמושג יוסבר (ע"ר) 23 ולא יורחב בהסבר 67 עמודים מאוחר יותר (אגב, כך קורה גם למושג החשוב "בילדונג" המוזכר תחילה ללא הסבר ואף ללא הערת שולים מאת המתרגם, ומוסבר מאוחר יותר). גם האזכור המורחב לגבי אפרים צורם בחזרתיות שלו על מידע (בלתי חשוב) שכבר הוזכר בפרק קודם.

מפריעות במיוחד חזרות סמוכות של אותו רעיון בניסוח שונה. למשל "שנת המהפכה ...  היתה נקודת מפנה מכרעת ליהודי גרמניה ... ליברלים בני כל הדתות התקרבו זה לזה יותר מאי פעם בעבר". ובפסקה עוקבת (!) "שנת האיוולת, כפי שנקראה לאחר מכן, הניבה יחסי קרבה חדשים בין ליברלים בני כל הדתות". אצל הקורא נוצר רושם שהמחבר כביכול התלבט בין שני הניסוחים והותיר את שניהם, העורך השאיר אותם ולא ביצע כל עריכה.

התרגום סיפק מספר שעשועים לשוניים כמו למשל: "באחד המכתבים ששלח להנרייטה מהאחוזה הפיאודלית של משפחתו, כינה אותה הומהולט טירת השעמום" (ע"מ 76). קראתי את המשפט מספר פעמים עד שהבנתי שלא הנרייטה היא טירת השעמום אלא האחוזה. ויש עוד כאלה.

תורת היחסות זכתה באופן עקבי לתרגום השגוי "תורת היחסיות", פרט לפעם אחת בעמוד 385 בה שורבב (בטעות?) התרגום (הנכון) "תורת היחסות".

כל אלו הן רק דוגמאות לעריכה שהופכת את הקריאה בספר למייגעת ולעתים מעצבנת ממש. נכון, אין זה ספר קריאה אלא ספר עיון פופולרי, אך הח"מ הוא צרכן אדוק של ספרות כזו ואין כל הצדקה לזלזל בקורא באופן שעולה מדפיו של הספר.

עם זאת, ובאופן נאמן למדי לחוסר האחידות וחוסר האיזון השולט בספר, הפרק המרתק, החשוב והמעניין ביותר הוא הפרק "רוחות מלחמה" הדן באוירה הציבורית שהובילה וליוותה את מלחמת העולם הראשונה. כאן העדויות מכלי ראשון ממחישות היטב את אותה "רוח התקופה" הלאומנית ששטפה את אירופה (כולל, שלא לומר כמעט בראשות יהודיה) כמו רוח תזזית. בפרק הזה הציור הנקודתי מצליח למסור תמונה מדוייקת, חודרת, אנושית ומזעזעת יותר מספרים תיאורטיים רבים שעסקו בנושא. פרק זה, היכול לעמוד בפני עצמו, ראוי שילמד היטב.

ומילה אחרונה לגבי סגנונו של המחבר. המשפט הבא, דומני, מוטב לו לא היה נכתב, או שהיה מוצא עצמו נזרק בעריכה. כותב עמוס אילון בלי שידו תרעד "רחל היתה ממש מכוערת, כמוה גם דורותיאה מנדלסון הגוצה האדמונית" (91-90) אך על טעם ועל ריח כנראה שאין להתווכח.