הגיגית

אתמול שמעתי ראיון של יעל דן עם דן תורן , בסוף הראיון התייחס תורן להחלטה של להקת radiohead להוציא את תקליטם החדש In Rainbows באינטרנט.

בראיון אמר דן דבר מאד מעניין: "אני חושב על שירים כדבר שמפרסם את ההופעות... אני לא מצפה שמישהו יקנה את זה [את הדיסק]" יתרה מזו, הוא אומר: "הרבה יותר קהל מגיע להופעות [בעידן האינטרנט]. זה דבר שאי אפשר לשכפל".

הוא מאיר את ה"דבר הזה" שהאינטרנט עושה מכיוון מאד מעניין.

וולטר בנימין, במאמרו (המכונן) "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" טוען טענה מרכזית בקשר למעמד יצירת האמנות בעידן המודרני והשינוי המרכזי שעברה. הוא טוען, שבעידן שבו ניתן לשעתק באופן קל ואיכותי אובדת ליצירה "הילת החד-פעמיות" שלה, האותנטיות שלה כדימוי שמייצג אמת. בעבר היתה היצירה אירוע חד-פעמי של השראה. בעבר הרחוק היצירה היתה אקט פולחני-דתי. אט-אט התגבר הערך האסתטי שלה על ערכה הפולחני אך עדיין נשמרה אותה התפעמות של הצופה (בתמונה, ריקוד, פסל) או המאזין (למוזיקה, לסיפור של מספר-עממי). השעתוק הטכני מוחק את ההבדל בין מקור (חד-פעמי, מפעים, עטור הילה) לבין ההעתק.

כאשר השעתוק (למשל, שיר שמורידים בחינם או בכמעט-חינם באינטרנט) הופך לנטול כל הילה, המוני יותר מכרטיס קולנוע (הדוגמה של בנימין), פתוח לכל (אגב, לא רק להורדה אלא גם ליצירה ע"י כל אחד, בעל כשרון או לא), אזי אין בו כבר ריגוש. הוא הופך לחלול, לפרסומת בלבד. לטיזר. אבל בניתוק המוחלט שלו מהאותנטי הוא קריאה, בלשונו של בנימין, ל"הכרה מחדש של הסדר הנשכח של ההתגלות", הוא מעורר זכרון עמום של אותנטיות.

האמת האמנותית איננה בשעתוקים, בין אם אלה שירים להורדה או דיסקים למכירה שהופקו ע"י חברות תקליטים. האמת היא בהופעה החיה, בחוויה החד-פעמית (כולל חוויית היצירה עצמה). השירים בחינם מאפשרים חשיפה ומעוררים, אך לא לרכישה של דיסק דווקא, אלא לחוויה יותר פרימיטיבית שקרובה ברוחה לפולחן ולהילת החד פעמיות.

הדבר קורה גם, במידה מסויימת, בצפיה ברפרודוקציה (שעתוק) של תמונה באינטרנט או בספר שמעוררת לעשות מאמץ ולצפות באוריגינל במוזיאון.

אתמול קראתי את הפוסט הזה של משה גולדבלט, העוסק בשאלת שיקול הדעת הציבורי של חיים רמון. למותר לציין שאני מסכים עם כל מילה ובמיוחד עם הסיפא של דבריו, המכוונים כביכול אל חיים רמון: "כל העת הייתי  משוכנע שאינך עבריין מין ושהגשת האישום נגדך הייתה מוגזמת. מאידך הפרשה כולה חשפה שהנך חסר שיקול דעת מינימאלי הנדרש מהנושאים בתפקידים אחראיים. "

טוב, לזה אנחנו כבר רגילים, פוליטקאי נשאר פוליטיקאי גם כשהוא הופך לפתע לבעל אחריות. התשובה שאני מקבל פעמים רבות היא: "לו רק היו יותר אנשי עסקים נכנסים לפוליטיקה...הם אנשים אחראים, הם מנוסים בהחלטות כבדות משקל, הם רציניים".

ובכן, מה תאמרו על הסיפור הבא?

היום התגלה שמנכ"ל חברת ענק גלובלית (whole food market, רשת המרכולים למזון טבעי ואורגני הגדולה בעולם), המגלגלת 4 מיליארד דולר, התחזה לאחר (אחד, Rahodeb שם אשתו של המנכ"ל, דבורה, במהופך, how clever) ובמשך שנים פרסם הודעות בשם בדוי בקבוצת דיון של Yahoo. בהודעות הוא הילל ושיבח את החברה שהוא עומד בראשה (כמובן, כ"אחד האדם" ובלי להזדהות כמנכלה של אותה חברה) והשמיץ את המתחרה (הוא, אגב, רכש את המתחרה לפני מספר חודשים).

ראוי גם להזכיר שהחברה היא חברה מאד-מאד נחשבת דווקא בתחום השקיפות וההגינות ואפילו יש לה קוד אתי שבסעיף 1.2 שלו אומר:

"A Team Member or Director is prohibited from disclosing confidential or proprietary information about WFMI or from using such information in a manner that is illegal or unethical. "

הממפ...

ומה אמר המנכ"ל הבכיר?

הוא טען שהוא "השתעשע". שהוא "נהנה מכל העניין" ואף שהוא "לפעמים ביטא בשם הבדוי את מה שהוא באמת חשב, אבל לפעמים נהנה להתווכח רק בשל חדוות הויכוח גם אם הדברים שאמר לא ייצגו את עמדתו האמיתית."

סבבה, זה מותר לי ולך, אבל למנכ"ל של חברה ציבורית? בארה"ב?

ויתרה מכך, אם יתגלה שהוא ביצע פעילות במניות החברה במקביל לפרסומים שפרסם. או-אז מדובר על עבירה פלילית בתחום ניירות הערך בארה"ב, שהיא אולי הרשות הכי פחות סלחנית שם.

מילותיו של משה גולדבלט חסר שיקול דעת מינימאלי הנדרש מהנושאים בתפקידים אחראיים מתאימות לפתע גם לכאן.

הגעתי לסיפור דרך הפוסט הזה (שממשיך לעדכן בהתפתחויות על בסיס של דקות).

וכאן יש רשימת מקורות (מתעדכנת ותופחת בקצב מהיר מאד) על הפרשה.

אז מה קורה לאנשים בעמדות כל-כך בכירות? האם ל"חדוות המשחק והויכוח" שנובעת מאגו נפוח מדי ותחושת התנשאות ועליונות  אין גבול? האם עצם התכונות הדרושות לאדם כדי "להצליח" (ובניהן זלזול מסויים בחוקים ותקנות, דריכה על גופות בדרך למעלה וגם אטימות וציניות יהירה) הן-הן התכונות שממשיכות ללוות אותו גם לאחר השיא?

אלו רק שתי דוגמאות שנקרו על דרך שיטוטי האינטרנטי אבל יש אינספור מהן.

עוד על הפרשה בקליק.

כשהייתי באוניברסיטה (העברית) בשלהי שנות השמונים כבר היה לי אי-מייל. גם ה-IRC (תוכנת צ'ט פרימיטיבית וירוקת-טקסט לחתולין) היה קיים (נדמה לי שקראו לזה MIRC) אבל מעולם לא השתתפתי בשיחות שם, שלרוב נערכו בשעות הלילה המאוחרות (כי המסה העיקרית של הדוברים היתה באוניברסיטאות ארה"ב). במייל השתמשנו רבות. הרעיון שאפשר לעשות whois על כתובת מייל ולקבל פרטים של כל אדם בעולם (האקדמי) היתה מסעירה.

אני זוכר גם שבמלחמת המפרץ דיברו על רשת compuserv - לא להאמין רשת פרטית של אי-מייל (שהשתמשו בה בעיקר עיתונאים) והשמועה שעיתונאים זרים העבירו דרך תקשורת זו פרטים על מיקום מדוייק של נפילת טילים הכתה גלים.

בצבא היתה פעילה הרשת המנהלתית הצבאית שקישרה בין הבסיסים שהסתמכה על מחשבי VAX (אהבתי ליצורים אלה אינה יודעת גבול, זה פשוט המחשב הטוב ביותר שנוצר). כבר אז היו יודעי-כתוב שפרסמו הגיגים, בדיחות ורכילות עסיסית ברחבי הרשת.

שנתיים מאוחר יותר פרצה למדור שבו שירתתי קצינה ממדור אחר והראתה לנו איזה דבר בשם mosaic ובו דף טקסט שחלק ממילותיו כחולות עם קו תחתון (מעבד התמלילים שעבדנו בו היה אז איריוורד, אפילו וורד עוד לא היה, כך שקו תחתון וטקסט כחול כבר היו די "שוס") והנה, אם רק מקליקים עם העכבר על הטקסט הכחול עולה לו לאיטו דף טקסט אחר או אפילו (עוד יותר לאט) תמונה! קוראים לזה HTML וזה ממש פשוט בשביל לכתוב מדריכים למשתמש.

כן, ה-HTML והרשת ההיא האקדמית של האי-מיילים עדיין היו שתי ישיות נפרדות.

בספטמבר 1995 טיילתי עם זוגתי בפריס. בשאנז אליזה ראינו פרסומת שבישרה על מערכת הפעלה חדשה מבית מיקרוסופט. windows 95. זה יצא! חודשים לפני כן דיברנו במדור על המערכת הזו, תהינו האם היא בנויה על סמך DOS  או שזה ייצור עצמאי. זמן קצר לאחר מכן כבר ניצב על שולחני מחשב מצוייד באותו win 95, עם נטסקייפ וחיבור במודם (דרך ספק שאת שמו שכחתי ואשר נעלם בתהום הנשיה מזמן). ומה עושים עם זה?

מורה הדרך היה "קפטן אינטרנט", מוסף (נייר) של העיתון לאנשים חושבים שמיפה עבור הגולשים הראשונים את הרשת הקדומה. האתרים שהיו אז בעברית היו "סנונית" של האוניברסיטה העברית, לשופרסל היה נסיון ראשוני ליצור אתר קניות. אמאזון היה קיים (ואף רכשתי שם ספר של מיכאלאנג'לו שראיתי בחנות באיטליה ולא רכשתי במקום אלא חיכיתי לקנות באינטרנט). חיפשנו במנועי חיפוש כמו לייקוס, או נורת'ן לייט ואז הגיע אלטה-ויסטה שבדקות ספורות הצליח לדלות כמה עמודים רלוונטיים (אם היה לנו מזל).

בשלהי השירות הצבאי דיבר איתי חבר לצוות על רעיון שהוגים כמה מחבריו, תוכנה שתוכל לומר לך האם חברך מחובר לאינטרנט ואם כן - תוכלו לתקשר זה עם זה. למה זה טוב? לא היה לי ברור. הוא אף סיפר לי שהם ניסו כל מיני קומבינציות של אותיות, רוב הצירופים של שלוש אותיות היו כבר אז תפוסים ולבסוף הגו את הרעיון המבריק -ICQ לאמור I seek you. בדרך בין האפסנאות לחדר האוכל זה נשמע כמו כל אחד מעשרות הרעיונות שמדברים עליהם בין האפסנאות לחדר האוכל. חביב. דבילי. מיותר.

אודה - ניסיתי להוריד את התוכנה החדשה. זה היה איטי להחריד. מאז לא ניסיתי שנית. לפני מספר שנים מישהו מכר ב-e-Bay מספר ICQ תלת-ספרתי בהרבה כסף. גם לי יכל להיות.

ב-98 התחלתי לעבוד (עם האושיה חנן כהן) באינטרנט הישראלי, במשרד החינוך ועוד. התמודדנו בעיקר עם בעיות בעברית כי תקן לא היה. ב-1999 היה לי הכבוד והעונג לעמוד בצד עריסתו של אתר YNET, שבלי לעשות פרסומת היה ועודנו אחד האתרים החשובים ביותר בארץ.

אי שם ב-1998 סיפרה לי חברה על ה"פורומים", שאך זה נפתחו לקהל הרחב באתר IOL (שנודע בכינוי החיבה-גנאי "יואל") לפני כן האתר היה ידוע כ"אקווריום" ודרש כניסה בתשלום. גלשתי לי שם ומהון להון הגעתי לפורום הטריוויה בו אני פעיל עד ימינו אלה, אף שהוא עבר לפלטפורמה אחרת, ידידותית יותר.

אל הבלוגיה הגעתי באיחור, דרך זוש. And the rest is history.

והשרביט מועבר לאורי קציר, בעל האפלטון.