הגיגית

הוצאת ידיעות אחרונות עושה מעשה, בהודעה מיום שישי היא מודיעה כי תוציא לאור, במחיר השווה לכל נפש, את מבחר ארון הספרים היהודי. זהו מעשה תרבותי ממדרגה ראשונה, המגדיר (וודאי בבעייתיות הנובעת תמיד מהגדרות ע"י ועדות שונות) את המסד, ה"לחם והחמאה" של בן תרבות עברי. חלק ניכר מהיצירות הן "יצירת הגלות" החל מהתלמוד הבבלי (מרתק בעיני כיצד יוגש "ספר" אדיר מימדים זה. האם יתורגם לעברית במלואו, כחלק מהמיזם של עדין שטיינזלץ? האם יופיע בתצורה של דף גמרא עם פירושים?), עבור דרך מורה נבוכים וספר הכוזרי וכלה ביצירות של מנדלי ושלום עליכם. אך בכל מקרה מדובר תמיד ביצירה עברית.

החשיבות המרכזית של "להיות בן-תרבות עברי" מתבטאת באופן החד ביותר בהכרת השפה העברית והסוגות המיוחדות שלה, בגישה אל הספרות והתרבות דרך פורמטים מסורתיים לכתיבה, גם ב"כאן ועכשיו". כמו שיש צ'אט ויש בלוג ויש מאמר בעיתון, ישנן סוגות שונות של כתיבה: מדרש, פיוט, ספרות מוסר, ספרות פילוסופית. לכל אחת אוצר מילים ייחודי ודרך כתיבה (לפי אותיות הא'-ב', לפי סדר פרשות השבוע, מן הקל אל הכבד,וכו') ההיכרות עם היצירות היא לא רק התוכן אלא גם הצורה הייחודית ואוצר המילים הייחודי שמתגלים אחר-כך ביצירות מודרניות של עגנון,שלום עליכם, יהודה עמיחי, עמוס עוז, מאיר שלו, אהוד בנאי, מאיר אריאל ואפילו קפקא.

מבחינה היסטורית, ההליכה לכיוון "ארון הספרים היהודי" מתחילה לדעתי מנקודת השפל הגדולה ביותר של הבורות שנחשפה בנאומו של יוסף דן, בעת שקיבל את פרס ישראל ב-1997. בנאומו תקף דן את מערכת החינוך החילונית על חוסר ההקנייה של בסיס תרבותי-יהודי איתן ואת החרדים על כך שניכסו לעצמם את מכלול הספרות והתרבות היהודית.

דבריו של יוסף דן נפלו על קרקע בשלה, שכבר החלה להנביט יוזמות כ"צו פיוס", לאחר רצח רבין. בעקבות זאת ניתנה דחיפה לבית המדרש "אלול" בירושלים והוקמה מכללת "עלמא" בתל-אביב כאשר הדמות המרכזית במהפכה היא רות קלדרון.

חשוב מאד לדעתי שההוצאה אינה מסורתית. שהיא מכילה מבואות אקדמיים, שהיא מודרנית בצורתה החיצונית. שהיא מזמינה. יחד עם פריחת הלחנת הפיוטים ושירי ימי הביניים הוצאת הספרות הכתובה שלנו מחדש היא הזדמנות להתחבר, להכיר, להתגאות. לא חייבים להסכים (ולדעתי בוודאי שלא לקדש) אבל רק היכרות היא בסיס לשיח ובסיס להמשכיות של יצירה.

***

המאורע החשוב השני הוא הוצאת הקומדיה האלוהית  של דנטה בתרגום חדש של אריה סתו. שנים רבות עמד הספר הישן בהוצאת תרשיש, על שלושת כרכיו, בראש רשימת הבלתי מושגים של חנויות הספרים המשומשים. אני ראיתיו רק פעם אחת ועלותו היתה 1500 ש"ח.

כיום, ניתן לרכוש כל כרך ב-80-90 ש"ח.

כפי שהוצאת המסד התרבותי היהודי חיונית לבן תרבות עברי, כך גם ההוצאה ההולכת ומתגברת של יצירות המופת של התרבות העולמית בעברית במחיר השווה לכל נפש (בערך) כמו הקומדיה האלוהית, פאוסט, דקאמרון, סיפורי קנטרברי ואחרים מקדמת את התרבות ומעשירה אותה.

דווקא עכשיו, מול כוכב נולד ורקדן נולד וכל הסחי והרפש שממלאים את ה"פריים-טיים" (שאותו, בכל האמור לערוץ 2 או 10 לא ראיתי כבר חודשים), צומחת נגד כל הסיכויים אלטרנטיבה של ממש. ולא סתם אלא ע"י גורמים כלכליים, הוצאות ספרים אמיתיות, לא מסובסדות.

דברים שכתבתי בשנת 2000 על ארון הספרים היהודי. דברים שאז הייתי צריך להתפלמס עליהם, ברורים כיום יותר, לדעתי.

סיימתי לקרוא שני ספרים (ספרונים) שנרכשו בשבוע הספר.

האחד הוא "אל העפר" של יובל שמעוני (אה, לא שבוע הספר, יומולדת).

והשני הוא "משלמה המלך עד שלמה ארצי ומיונה הנביא עד יונה וולך: שיחות על שירה" מאת מנחם בן.

יובל שמעוני לוקח את קוראיו לסיבוב קצר בתנ"ך. הוא קורא את התנ"ך כתשובה לשאלה הגדולה והנוראה: מה הם חיי אדם? מה שווה הרף העין הזה שבין הלידה לקבר?

יובל שמעוני טוען שהמקרא נותן לשאלה שתי תשובות, ושכל תוכנו משתרג בן שתיהן: מחד - משמעות האדם כגרגר חול, כזרע, אחד מיני אינספור כמוהו, השייכים כולם לעם ("החול אשר על שפת הים" שהוא זרע אברהם) ומאידך - התשובה ההומניסטית: משמעותו של האדם כאינדיבידואל חד-פעמי.

התשובה השניה היא המרתקת יותר, המפתיעה יותר והייחודית כל-כך לתנ"ך שלנו. באף אפוס לאומי-דתי אחר אין התייחסות כזו לאינדיבידואל הבודד, החד פעמי, כמו בתנ"ך.

יובל שמעוני מוליך אותנו אל פלטי בן-ליש, אותו אומלל שמיכל בת שאול ניתנה לו ודוד שב לקחתה מעמו. פלטי בן-ליש "מככב" בתנ"ך בחצי פסוק. אבל בחצי הפסוק הזה יש אהבה, ותיאור קולע של סיטואציה והאדם פלטי, שאין שום צורך באיזכורו בתוך האפוס נורא ההוד, נכנס לתוך חיינו ומותיר בהם רושם: "וישלח איש בושת, וייקחה מעם איש מעם, פלטיאל בן-ליש.  וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה עד-בחורים" (שמואל ב' ג' 16)

והוא מוליך אותנו אל דמויות רבות ואירועים בתנ"ך שצצים לרגע ונמוגים אך משאירים רישום חד וברור של חיים אמיתיים, אנושיים, חד-פעמיים. באור השמש העזה של הארץ הזו.

הנביא זכריה, למשל, עורר את קצפו של ניטשה. כל אחרית הימים שלו מסתכמת ב"עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה" (זכריה ח' 4). זה, ומלך עני רכוב על חמור. האם זה הכל? תמה ניטשה. איזה מן עם נבזה הוא העם היהודי (והנצרות בכלל זה) שזו היא כל שאיפתו, בלי אש וגופרית ובלי זעם אלים משתולל. ולכן זכריה כל-כך קרוב אלינו, כל-כך מרגש ועדין ויפה. כי הוא תופס שבאמת זה כל מה שאנחנו מבקשים לנו באחרית הימים: כמה זקנים משחקים שש-בש בצל וילדים משחקים לידם. ואני מודה ליובל שמעוני שחשף בפני את היופי הזה, את ההומניזם הצרוף הזה.

אבל הפרק המרגש והטוב ביותר ב"אל העפר" הוא הפרק שבו שמעוני מפענח פרק אחר פרק את קהלת, ומציג אותו באור הומניסטי ואופטימי מאין כמוהו (אפילו יותר מישעיהו לייבוביץ' ב"חמישה ספרי אמונה").

הייתי רוצה ששמעוני יהיה המורה שלי לתנ"ך.

ואחרי תחושת ההתעלות של יובל שמעוני בא ספרו של מנחם בן. הביטוי "שנוי במחלוקת" כמו הומצא עבורו (קראו על עלילותיו כאן). אבל בספר הזה, אם מתעלמים לרגע מהערותיו התמהוניות לעתים ומהחושפנות המביכה שלו ("אף פעם לא אהבתי את דאלי", הוא זורק פתאום), ונותנים לו להוליך מגיעים אל מחוזות נפלאים. כאשר מנחם בן כותב על תנ"ך ועל אלתרמן זו שירה. לפי מנחם בן שירה היא מה שמקסים אותנו, מה שמרגש אותנו מיד, לפני שבכלל מבינים מדוע ולמה. דימוי חדש, השראה, היקסמות הם שירה. ההגדרות שלו דומות בעיני למה שרודולף אוטו כינה הנומינוזי (כלומר מצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא)*. הוא לא מגדיר אלא מדגים ובאמת מצליח להקסים. בעיקר, כאמור, אצל המשוררים שהוא אוהב באמת (וולך, אלתרמן, התנ"ך וגם אצ"ג, ישראל פנקס ואחרים והוא אינו מתעלם ממאיר אריאל, אהוד בנאי, ברי סחרוף, עברי לידר ועוד). בקיצור - הייתי רוצה שבן יהיה המורה שלי לספרות (וגם לתנ"ך), כי מה שהוא הצליח לעשות בספרו במיוחד הוא לגרות אותי לקרוא עוד שירה ועוד תנ"ך.

*) "הקדוש" המקורי, הראשוני הוא רגש החסר כל יסוד רציונלי, והוא קטגוריה נבדלת לחלוטין שאין לנו כלל מילים להגדירה. מדובר כאן בהלך רוח או במצב נפשי הקיים בבני אדם, ואשר אינו ניתן לא להגדרה ולא להסבר. אנו יכולים לכל היותר להביא את האדם לכך, שיכיר בתוך עצמו את הלך הרוח או את המצב הנפשי הנדון. מדובר כאן במצב של התפעמות ושל התעלות חגיגית, מן הרגשת שגב, מן הרגשה של להיות קשור ומחובר אל המופלא. רודולף אוטו משתדל להסביר את הקטגוריה המיוחדת הזו, שהוא קורא לה נומינוזי, בעיקר ע"י שלילת התחושות שהוא מתדמה להן. לפי כך הוא אומר שאין זה לא פחד, לא הרגשת חרדה, לא אמון, לא אהבה, לא בטחון, לא הערצה ולא רגש תלות במובנם המקובל. משום כך מסכם רודולף אוטו וטוען, שמדובר ב: "... רגש נבראות זהו רגש החידלון של כל נברא השוקע וכלה באפסותו העצמית, אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה". ואולם גם על נסיון הסבר זה טוען רודולף אוטו, שאינו תורם מאומה להבהרה המושגית (העיונית) של העניין. (פרופ' דב לנדאו ותומר פרסיקו)

סיימתי בחג לקרוא את ספרו המדובר של קליינברג. מדובר להפתעתי בספר קליל, אביבי. קליינברג, מומחה לנצרות ומרצה להיסטוריה, משתמש בנושא ה"כבד" כמסגרת, פלטפורמה שעליה יוכל לפרוש את זנב הטווס האינטלקטואלי שלו לכל רחבו. הוא עושה זאת בחן רב. הקריאה בספר נדמתה לי כהאזנה להרצאה נינוחה (אם כי מתובלת היטב במראי מקום הנרמזים נון-שלנטית בין הדברים) של בן-שיח מלומד ומבריק, בסלון, לאחר סעודת "סדר" דשנה. קליינברג כותב ביד קלה ושולף ללא מאמץ ציטוטים מן התנ"ך והברית החדשה, דרך קפקא וכלה במאיר אריאל. אין לו בעיה לעבור בין משלבי השפה ובין אוגוסטינוס לכוכב פופ למפקד בצבא. זו היא כתיבה כמעט בלוגרית, כי מבעד לטקסט עולה דמותו של קליינברג עצמו: "גבר, איש אקדמיה, אשכנזי, שמאלני" (ע"מ 177) וחוטא, כמובן, כמו כולנו. "אין כתיבה על חטאים שאינה אוטוביוגרפית" (ע"מ 18), הוא אומר. אולי. אך ודאי שהפרקים החביבים ביותר הם פרקי העצלות והגאווה, פרקים בהם קליינברג עצמו הוא אב-הטיפוס של החוטא. אלו הם חטאים קלים, נסלחים, מעין "זנב הלטאה" שהוא מדבר עליו, התפל שבו ננעצות שיני הטורף (הקוראים?) כדי שיוותרו בקלות על העיקר, על החטאים האיומים באמת.

עוד דימוי שעולה לי לתיאור הספר הוא היכולת של נגן וירטואוז לנגן לו סתם להנאתו אילתורים להנאה בלבד. זה לא רסיטל מחייב. אין חותם אקדמי ואין חידוש בדברים אבל המרקם האילתורי, המשלב ציטוטים ורמיזות מכאן ומכאן ורוקם אותם יחד עם נסיון חיים פרטי ואישי (אך לא זר) יוצר חוויה שנעים להאזין לה והיא גם  מותירה מקום להרהור עצמאי.

הספר יצא במסגרת סדרה של ספרי עליית הגג הנקראת "אכסדרה". לא ידוע לי מהו ה"אני מאמין" של עורך הסדרה, אך אם הכוונה היא שחוקרים יצאו ממגדל השן לפגוש את הקהל הרחב באוירה נינוחה, הרי זו יזמה מבורכת.