כל פעם שאני חוזרת הביתה אני מרגישה שאני רודפת אחרי הכל- לא מפסיקה לשטוף כלים, להכניס בגדים למכונת כביסה, להוריד שיער מכל מקום אפשרי, להאכיל את מישמיש, להוציא בגדים מהמכונת כביסה ולתלות אותם, לשאוב אבק, לבשל, להוציא את מישמיש לסיבוב, לשטוף כלים שוב, לקפל את הכביסה, לנסות לסדר קצת את הבית, לבדוק אם האוכל במקרר בתוקף, לקלח את מישמיש...וזה אף פעם לא נגמר. לא הכלים, לא הקקי של מישמיש, לא הכביסה, לא הנמלים ולא האבק. זה לא משנה כמה אני נאבקת ומשקיעה הכל די לשווא. אי אפשר לא לנקות ולסדר אבל כמעט אין מי שיהנה מהשניה שהכל נקי ומסודר כי אסף תמיד בעבודה וכמו שאין לו זמן וכוח לעשות את הדברים האלה גם אין לו זמן וכוח לשים לב אם אני עשיתי אותם. זה די מתסכל.

   יכולתי גם לא להיות במצב הזה. יכולתי להשאר בבית של אמא ולהמשיך לגור בתנאים של מלון 5 כוכבים. זו הייתה הבחירה שלי ואני מקבלת טעימה של איך ככל הנראה שאר החיים שלי יראו (אם לא יותר גרוע) וזה מה שעוד יותר מתסכל! לחשוב שאין מנוחה לעולם. בא לי לבכות. (כיף לדעת שכמה שאני מרגישה חרא עכשיו העולם מכין לי עוד הרבה חרא לעתיד. מצויין.)

ביום רביעי, ה23.07.08, היה יום ההולדת ה-12 של עפרי אח שלי.

ביום חמישי, ה24.07.08, גילו אצלו סכרת.

אבל בוא נחזור קצת אחורה...

החרא התחיל ביום רביעי. רצף של חרא. התעוררתי מוקדם להפניה בבאר שבע כי נכנסה לי ביום שישי זכוכית לרגל ולא בדיוק יצאה. קמתי לחדשות רעות- המח"ט שלי ורועי החפ"ק שלו עברו תאונת דרכים קשה. במזל הם לא מתו. שיצאתי מהמגורים ראיתי את טום הפרמדיק. הוא קפץ לארוע ובלילה השארתי אותו ער עד מאוחר כי ממש ניסינו לראות את הסרט פייט קלאב. במיון לא מצאו כלום (כנראה כי לא רואים זכוכיות ברנטגן! אררר...) ושיצאתי משם בטעות ראיתי את רועי. לא הייתי אמורה כי היה סוג של הסגר על הבי"ח כי הכל היה די טרי...עפתי משם הכי מהר שיכולתי והתקשרתי לאסף ולא יכולתי לא לבכות. אחר כך נסעתי לחר"פ ואז חזרה לבסיס. ביום חמישי נסעתי לעוד הפניה ושוב לא מצאו כלום ברגל שלי. בערב ישבתי עם טום ולמדתי איך פותחים ורידים - והייתי ממש טובה!!! ביום שישי הרגשתי ממש רע כי קיבלתי מחזור והייתי בכאבים כאילו טנק מרכבה דרס אותי. ואז עשה רוורס. ואז דרס אותי שוב. בכל מקרה, הלכתי לישון שעתיים באמצע המשמרת כי לא תפקדתי. קצת אחרי שחזרתי למשמרת שאלו אם אני רוצה ללכת לבקר את שלומי ורועי בבאר שבע. למרות שזה הרבה יותר מדי פעמים בבאר שבע לשבוע אחד נסעתי כי ממש רציתי לבקר אותם. במהלך הביקור אבא מתקשר אלי..."אה, גם לנו יש איזה מקרה רפואי...אה...עפרי מאושפז. סכרת." לא יכולתי יותר. בשבועות האחרונים נפטרו כמה דודים וסבים וקרובים-רחוקים של אנשים מהבסיס והייתה לי הרגשה מסריחה כזאת שזה לא ידלג עלי. ידעתי שגם למשפחה שלי יקרה משהו רע אבל כל כך רציתי שזה לא יהיה לעפרי. דאגתי וכעסתי ורציתי למות ורציתי חיבוק. הכי רציתי חיבוק. זה חוסר אונים לדעת שאין לי מה לעשות ושאין לי אפילו איך להיות איתו. איך לא אמרו לי קודם? למה אני לא איתו מחזיקה לו את היד ומשקרת שעוד מעט הכל יגמר? רציתי לשבור את כל מה שמסביבי. את עצמי. בלית ברירה חזרתי לבסיס ועל הבוקר ביום שבת יצאתי לשניידר. כל בדיקת סוכר שהוא עשה- אני עשיתי. אם הוא לא אכל- אני לא אכלתי. אם הוא לא ישן- העסקתי אותו. טיילתי איתו במחלקה ושיחקתי איתו בפלייסטיישן. דודו המפגר הכריח אותי לחזור לבסיס באותו ערב כי היה תרגיל שהייתי חייבת להשתתף בו. ( זתומרת- כי לא הייתה לו סיבה אז הוא הנפיץ איזה שטות. ככה זה שאתה אפס, אתה חייב להראות שאתה שולט איכשהו.) לפחות חזרתי עם טום ולא הייתי לבד. בבוקר יום ראשון הייתי אמורה לצאת לסד"ח וידעתי שאני לא מסוגלת. אני אמורה לטייל בירושלים שאח שלי בשניידר לומד איך לחיות כמה שיותר נורמלי? לומד איך החיים שלו הולכים להשתנות... הדמעות לא הפסיקו לנזול ודניאל הקצינה שלי התעלמה ממני. דידי ראה אותי בוכה והמלך הזה לקח אותי למשרד שלו, הכין לי תה ואמר לדודו שידבר איתי ושההחלטה להוציא אותי כנראה שגויה. הוא אמר לי שזה דבילי ושאני צריכה להיות עם אח שלי. איזה כיף שיש לי כזה סמח"ט מדהים. אני בשוק שבכיתי מול דודו אבל לא היה אכפת לי מכלום חוץ מזה שאני צריכה להיות בשניידר כמה שיותר מהר. ב 2 וחצי הודיעו לי שאני יכולה ללכת קצת לעפרי. מה שהם לא ידעו שידעתי זה שקיימת חופשה משפחתית- אם עפרי באישפוז אני איתו. טוב להיות חברה של המש"קית ת"ש. רק הייתי צריכה להגיע לשניידר ולספר את זה לרופאה של עפרי וכבר מחלקה שלמה התחילה להדפיס לי מכתבי בקשה לשחרור מהסד"ח. אישרו לי את החופשה וכל השבוע "טיילתי" בין שניידר לבית של דודה שלי בת"א. אפילו מצאתי קצת זמן לצאת עם מורן ידיד שלי... היה מייגע. כל היום פגישות עם פסיכולוגית, דיאטנית, רופאים ואחיות. מתי מזריקים, איפה, למה, כמה, איך, מה לאכול, מה עם הגלישה, תמדוד סוכר, תרשום תוצאות, תעמוד על הראש ותבלע אש. כל כך הרבה מידע רק בשביל לשמור אותו בחיים. זה די פסיכי. הוא לא בכה הרבה פעמים. כמעט ובכלל לא. רק שהוא ראה שאנחנו קצת מפשלים ודופקים לו את הארוחות. הוא כזה ילד טוב וזה לא מגיע לו. הוא צריך להיות בריא ושמח- למה בגיל כזה הוא צריך לחשב כל ארוחה ולמה כבר אין לו מקום באצבעות לדקור את עצמו??? הוא נראה כמו מסננת והוא רק בן 12. הוא אחי הקטן. אני רוצה לקחת את זה ממנו...רק שיהיה בריא. לא אכפת לי להיות מצורעת עם כלבת וציצי נופל- רק שיהיה בריא ושמח ונורמלי! זה פשוט לא מגיע לו. אתמול בערב חזרנו הביתה. תאחלו לנו בהצלחה.

חשוב לי להגיד תודה לטום. הוא כמעט היחידי שהוזכר פה כי אני מרגישה שאין אף אחד שבאמת היה שם בשבילי בשבוע הזה, ורק התחלתי באמת להכיר אותו ביום שלישי. אין בנאדם יותר מקסים שיותר נוח לי איתו כרגע. (בהתחשב בעובדה שאסף לא איתי בבסיס וגם שאני בבית הוא גמור מעייפות...) בכל מקרה, תודה. בבקשה אל תעלם לי - אני צריכה אותך.

(איזה כיף שיש בלוג ואפשר לזרוק דברים כאלה לאוויר בלי להלחיץ אף אחד ובלי לצפות לתשובה. סתם כי אני מרגישה שמגיע לו פרגון...)

עדיין מחכה לחיבוק שכבר לא יגיע,

כרמל.