אני כותבת עכשיו מפרו, בדרום אמריקה הרחוקה.

ספציפית מעיר שנקראית קוסקו, שהיא מדהימה בכל קנה מידה, ועושה לי רע יותר מכל מקום שהייתי בו קודם.

האמת היא שאני צריכה להפסיק להאשים את קוסקו, כי העיר עצמה לא עשתה לי כלום, היא פשוט קיימת, מרשימה ויפה ומעניינת.

גם לא כל האנשים בקוסקו רעים, רובם דווקא נחמדים וידידותיים, הבעיה היא עם אלה שלא.

מזמן לא הגעתי למצב בו אני מפחדת ללכת לבד ברחוב. מזמן לא הסתובבתי באופן קבוע עם תרסיס פלפל זמין ביד. אני גרה במרכז תל אביב, על אלנבי, ועד היום אף פעם לא פחדתי לצאת מהבית בלי ליווי צמוד.

אבל בבית לא קרו לי הדברים שקרו לי כאן, ואם הם קרו אז הם לא היו פתאומיים כל כך, ומבהילים כל כך, והם לא קרו לי בעיר זרה כשאין לי כתף תומכת אמיתית.

שלושה בחורים הולכים מולי ברחוב גדול ומואר, ואני מעורערת גם ככה, פשוט כי עובר עלי יום קשה ומתיש. שלושה בחורים גדולים, בגילי או אולי קצת יותר, ואני עם כל המשקל והנוכחות שלי מרגישה קטנטנה וחלושה ואפסית, מולם.

"בדיוק על זה דיברנו", אחד מהם אומר בספרדית, ואני לא מצליחה להבין על מה.

הם מתקרבים אלי ומקיפים אותי, ואני שולחת יד לתוך התיק, למצוא את תרסיס הפלפל, אבל הם תופסים לי את הידיים ואני לא מצליחה להגיע.

הם מגפפים אותי, נוגעים בי באמצע הרחוב, מעבירים אותי ביניהם, ואני כל כך קטנה וחלושה, ואפסית, אני אפילו לא צורחת, רק מנסה להשתחרר ולא מצליחה.

אני נזרקת ביניהם מאחד לשני לשלישי, וכל אחד שולח ידיים ונוגע ואני פתאום חושבת לבעוט בהם אבל מפחדת. הם נוגעים לי בחזה, מתחת לחולצה, מעל החזייה. אחד מהם שולח לי יד למכנסיים ואני צורחת פתאום, באמצע הרחוב, ואף אחד לא שומע אותי, כי אף אחד לא עובר ברחוב, הגדול, המואר, שתמיד מלא באנשים.

הם זורקים אותי מאחד לשני ופתאום תוך כדי צרחה אני דוחפת אחד מהם ומתחילה לרוץ, במעלה הרחוב עד לבית חב"ד, תוך כדי שולחת יד לתיק ולא מוצאת בו את תרסיס הפלפל, אבל מוצאת את המשאף שלי ומחזיקה אותו ביד כאילו הוא יעזור במשהו, יגן עלי, כאילו הוא ירתיע אותם אם הם ירדפו אחרי.

תוך כדי ריצה אני מסתכלת על הלבוש שלי, על הגוף שלי, וחושבת לעצמי, למה אני? הרי אני בכלל לא לבושה חשוף, טי שירט וסוודר שהם פתחו בעצמם. ולמה לא מישהי שנראית טוב יותר, כוסית כזאת, רזה יותר עם עור חלק או משהו בסגנון. ועל מה הם דיברו ביניהם, לפני שהם תפסו אותי. מה הם אמרו שגרם להם לעשות לי את מה שהם עשו, ולמה בכלל לעשות דבר כזה, למה בכלל לרצות.

אני מגיעה לבית חב"ד, יושבת עם החברים ושותקת. עוברות חמש דקות, ואז עשר, ואני יוצאת לרחוב לקנות קופסאת סיגריות אחרי כמה שבועות של גמילה.

עם הסיגריה ביד אני עומדת ברחוב, ומרגישה את הדמעות עולות ומטפסות במעלה הגרון, חונקות, ואני הולכת להוסטל קרוב של חברה רחוקה, רק בשביל לקבל חיבוק. היא עומדת מחוץ לחדר ואני באה אליה, ואומרת לה, "בואי, אני צריכה לבכות". ברגע הבא אני על המיטה שלה והיא מחבקת אותי ואני בוכה, והיא שואלת שאלות, ואני בוכה, רק בוכה, כי לדבר על זה יהפוך את זה לאמיתי.

בסוף אני מספרת לה, בלי פרטים מיותרים, רק מספיק כדי להוריד קצת מהלב.

אני מספרת גם לחבר שלה, כי אני לא רוצה ללכת לבד חזרה להוסטל שלי, ואני מספרת גם לחבר שאני מטיילת איתו, פשוט כי באמת רציתי לדבר.

הוא אומר לי שהוא שמח שהוא לא נולד בחורה. הוא גם מחבק, ושואל מה בדיוק הם עשו, ואני לא מספרת וחוזרת לבכות. בין לבין אני מעשנת בשרשרת, ואם הוא כועס הוא לא מראה את זה, ואפילו מעשן אחת איתי.

בימים הבאים אני לא בוכה, אלא דומעת. כל הזמן, בלי הפסקה. בכל רגע שקט אני מתחילה לחשוב ולראות אותם שוב מול העיניים, להרגיש שוב את הידיים שלהם על העור שלי, על שיערות הערווה, על הידיים שלי, תופסות שלא אברח. אני מרגישה את כל זה והדמעות מתחילות לזלוג, ואין לי שליטה עליהן, וגם להן אין שליטה עלי, אנחנו פשוט חיות יחד בהרמוניה, כאילו נולדתי עם פנים מנוקדות בטיפות.

העברתי יום אחד במיטה, והם הכריחו אותי לצאת ולתפקד. אמרו שזה לא מועיל, לשכב ככה ולהתייסר. צריך לאכול, ולטייל, ולחיות. לא באמת הבנתי למה, אבל גם לא רציתי לגרור אותם לכאב שלי, להעמיס עליהם, אז הסכמתי.

יצאנו יחד לראפטינג. שלושה ימים בנהר האפורימק, ונהניתי מכל שנייה של חתירה. באמת. הבעיה הייתה כשלא היינו במים, וחזרתי לחשוב ולהרגיש. בלילה הראשון פתאום קיבלתי התקף חרדה. שני החברים שלי, בואו נקרא להם יאיר ודרור, ישבו לידי עד שנרגעתי וחזרתי לנשום. לא בכיתי. אחר כך, מסביב למדורה, הסתכלתי על האש וחזרתי לדמוע.

דרור שאל אותי מה קורה, ואם הכל בסדר איתי, ואם אני רוצה לדבר. אמרתי שלא, ושתקנו הרבה זמן ביחד, אני דומעת והוא מלטף לי את הגב. בסוף גם סיפרתי לו, והוא לא ידע איך להגיב. גם לא ציפיתי שידע. הוא תמך והמשיך ללטף לי את הגב, וישנתי איתו ועם יאיר בלילה, בין שניהם, ורק חשבתי שכשאני איתם, שום דבר רע לא יכול לקרות, שהם מגינים עלי, שאני בטוחה. גם כשהתעוררתי באמצע הלילה, מתנשפת אחרי סיוט, הם רק הרגיעו אותי עד שנרדמתי חזרה.

ביום הבא הם פשוט הצחיקו אותי המון, בכל פעם שהתחלתי לדמוע.

ביום השלישי דרור אמר לי להפסיק ליסר את עצמי במחשבות, שאני בוחרת לשקוע בתוך הכאב הזה, במקום לתת לו לחלוף. הוא סיפר לי על מישהי אחרת שעברה דברים קשים יותר, ואני רק רציתי להכאיב לו, לכרות לו איזה איבר בגוף ואז להגיד לו לא לבכות כי יש אנשים שכרתו להם יותר איברים.

אני מתאוששת, לאט לאט, בקצב כמעט בלתי מורגש.

אני מעשנת המון, בכל פעם שחונקות אותי דמעות אני חונקת אותן חזרה עם סיגריה, וזה עובד.

בלילות אני עדיין מתעוררת חסרת נשימה מסיוטים, ואני מרגישה התקפים מתחילים ובולמת אותם עם כדורים וסיגריות ושאיפות מהמשאף.

יאיר ודרור עדיין מלווים אותי לכל מקום, גם ביום, אבל כבר לא מדובבים אותי כי זה רק מביא לעוד דמעות ועוד כאב. אני מעדיפה לחנוק אותו עם הסיגריות, והכדורים והגראס. זה באמת נהיה קל יותר, אני משתפרת.

בסוף אהיה אלופה אולימפית בחניקת דמעות. בסוף עוד אקבל איזה גביע על כל הסבל שהצלחתי לבלוע, ואז אף אחד לא יתהה איך זה שאני כל כך גדולה.