הכאב מפעפע בתוכי, עולה לפני השטח, כמוני, מהמים, מהשקט, אל הגלים הסוערים מעל.

זו התשישות, אני אומרת לעצמי. זו העובדה שלא ישנתי מספיק, ועכשיו מאוחר, ואני נסערת בלי סיבה.

אבל זה לא גורם לכאב הזה להעלם. זה לא גורם לדמעות להסתלק מהחלל שמאחורי ומתחת לגלגל העין, חדר ההמתנה שלהן.

אני מרגישה, מרגישה כל כך הרבה.

מרגישה רחוקה, שנות אור מהמציאות שלי, מהחיים שהיו לי, מהאנשים שהיו לי ואינם.

אם אחזור עכשיו לאן אני חוזרת בעצם. ויתרתי על המקום שלי, חגגתי את לכתי בטרם עת, את סיומם של החיים שהכרתי לעצמי.

אני נאורה יותר, אולי. יש לי אור בעיניים, ושקט פנימי, אבל את הדברים האלה אנשים אחרים רואים מרחוק.

אני רואה את עצמי מקרוב, במראה. עור פנים שזוף מדי, שיער פרוע,

אותן עיניים שחורות שלא משנה כמה תחפש לא תמצא בהן אור, רק השתקפות, רק אולי.

זו רק העייפות, אלו רק רגעים שחורים בתוך ים צהוב, אבל הם קיימים בכל זאת.

הפחד שלי מהחזרה לארץ, מהכלום שמחכה לי שם.

מה אם בעצם לא השתניתי בכלל? מה אם.