אני כל הזמן תוהה לעצמי אם אתה משקיף עלינו משם.
הרי גם במהלך השנים האלו השקפת, מראש השולחן הבטת ובחנת. אבל עכשיו אתה יכול לראות אותנו ביום-יום ואני חושבת ביני לבין עצמי אם אתה מרוצה.
יום שישי היה קשה. לא הצלחתי להירדם והיה לי התקף חרדה. רעדתי. בכיתי. במשך 3 שעות. וכל הזמן הזה ביקשתי ממך שתדאג לי. ותנסה לסדר שיהיה לי טוב.
אני מקווה שיש לך השפעה. ואתה יודע מה טוב בשבילי, כי למען האמת, לי כבר אין מושג.
אני תוהה אם אתה מתבייש בי, ומאוכזב, כשאתה רואה כמה אני עושה כדי לרצות את עצמי. הרי זה מה שהפריע לך בי. אתה לא אהבת לראות את זה.
סבא...בבקשה תשמור עלי. אני מפחדת נורא. אני רואה איך הכל מתפרק מנגד, ולא יודעת איך לתקן.
*הוא התקשר עכשיו.*
אני חושבת שעכשיו יש מישהו שצופה בי כל הזמן. ואני אף פעם לא לבד. אתה איתי ברגעים הכי אינטימיים. ברגעי השעמום. ברגעי השבר.
אני נזכרת איך התקפלת. ואת האנחות החלושות.וזה כואב. כל כך כואב.
אני רוצה שתוביל אותי בדרך הנכונה, שתעזור לי להשיג את כל מה שאני רוצה. אני אתן את כל כולי, אתה יודע שאני טוטאלית. אבל אני צריכה הכוונה.
תעזור לי?..
אני.
נ.ב
התקבלתי לאוניברסיטה. לשתיהן. ולך זה היה הרי ברור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
