Enter the suicide Angels

הטקסים עושים לי את זה.רגעים שבהם אנשים יוצאים מן השגרה אם זה לעמוד בדממה בעת הצפירה,או לשיר התקווה ביחד עם אנשים אחרים.טקסים אתנו כבר מיליוני שנים.הם התקדמו מריקודים סמלים המיועדים לזכות בתשומת לב של אל השמיים,או היער או של עוד משהו,- לטקסים המדיניים,שמסמלים שלב היסטורי בהתפתחות המדינה או אחד מהדברים החשובים לאנשים כאזרחים של אותה מדינה.

האלה הם רגעים המעטים של הזדהות,אחדות ,רגעים שבהם החברה והחבריה פתאום מודעים לדברים שהם מעל לקיום היום יומי שלהם.אך הצפירה מסתיימת ואשליה של אחדות מתפוגגת כשאנשים מתחילים לחזור לקבוצות הקטנות של חברים,משפחה,ידידים מכיתה,עבודה,או משלא יהיה.ולכן אני שתמיד בא לבד ,שהיה מתקיים שנים במצב של "אני לא מפה,אני לא מכיר כאן אף אחד",- תמיד הרגשתי אותו הדבר –שיקרו לי.אין מדינה אחת ,אין חברה אחידה,אין ...בעצם כלום.אם אני הולך הביתה לבד בדיוק כמו שבאתי הכול סתם שקר.אז מה אם אני "רוסי",אז מה אם אני לא בדיוק הטיפוס ה"זורם" ותמיד התביישתי לגשת ראשון לאנשים,ואם כן ניגשתי זה לא התקדם לשום מקום.(אפילו אם הכרתי אותם מאיזה שהוא מקום).

מהמקום הזה באמת אין לאן ללכת,צריך להתמודד עם זה איך שהוא,אבל זה לא משהו שמלמדים בבית ספר,או לומדים מההורים המרגישים בדרך כלל עוד פחות שייכים.רק שהם רוב הזמן עובדים כדי לפרנס את המשפחה ואין להם זמן ומשאבים ל"שטויות" כאלה. (לפחות אנחנו,הדור הצעיר,הסתדר עם השפה ולפחות יכול להיראות כאילו אנחנו "כמו כולם").

בדרך כלל הייתי מסתובב עוד קצת ,רואה אנשים שנראו בסדר,או את הבחורה ה"מושלמת" (לפעמים זה סוג של מפתיע – עד כמה גדול המספר של הבחורות המושלמות).ניגש אליהם/ אליה,מנסה לדבר ,רק אני לא בדיוק טוב בזה (אני מתכוון כמו שזה היה בתקופה ההיא),וזה תמיד היה ...AWKWARD ,לא הרבה זמן זה היה לוקח שאנשים היו מתחילים פשוט לצחוק.הבחורה לא תצחק בפנים,רק החברות סוג של מסתירות חיוך ,והבחורים עם סוג של "איזה מפגר" הבעת פנים,וכולם צוחקים באופן גלוי לגמרי אחרי שאתה מסתובב,אפילו לא הספקת להתרחק,הרי אתה שומע כל זה LOUD AND CLEAR.ואתה לא ממש יכול להגיד :"אני לא מוזר,פשוט רוצה להיות אתכם/ אתך כל כך שמתרגש מדי ולכן כן נשמע מוזר ולא טבעי.אני לא מפגר,יותר מזה אני מבין דברים מתקדמים של פילוסופיה וספרות שאולי לא תבינו גם כשתהיו בני חמישים,פשוט אני לחוץ מדי שתקבלו אותי ,למה לא מקבלים אותי,אני יכול להשתפר,אני...חקו!

ואז הרגשתי כמו איזה כלב רחוב שהבטיחו לו אוכל אם הוא יהיה "כלב טוב",הבטיחו לו לקחת אותו הביתה,לטפח ולאהוב .אבל בסוף הרביצו לו בצורה אכזרית וזרקו אותו כמעט מת לאיזה פח.

ואז הייתי נכנס למצב רוח מדוכא,אחרי זה תמיד בא הכעס.חושב על איזה שהוא סוג של נקמה האבסורדית באכזריותה,כמו להוציא פתאום איזה מכונות ירייה,כמו בסרטי האקשן :WHAT THE FUCK WAS THAT ?

ARE YOU LAUGHING at me!!??take this fuckers!!

מתחיל לירות,כולם מתים כשהפנים שלהם עוד לא הספיקו לשנות הבעה והם עדיין צוחקים עלי.

DIE JUST like I DID!killed by your stupid laughter

למרות הכעס של הרגע,פעם הבא הייתי מנסה להתחבר שוב.שוב ללא הצלחה.

ישבתי בטקס לי יד שני ילדים בני 14 משהו שהם היו בבירור ממוצא רוסי,ומצד הימין שלהם הייתה קבוצה בחורות .פתאום שמעתי אותם מתווכחים על משהו.התעניינתי. הבחורה שישבה מצד הימין של הילדים ניסתה לשכנע את הילדים לעבור מקום כי הן צריכות מקום לעוד אחת ורוצות להיות ביחד.והילדים התעקשו ולא רצו לעבור מקום משום מה.הבנתי מה קורה פה:הילדים ,ובמיוחד אחד מהם רצו לשבת כמה שיותר קרוב לאותן ילדות היפות (אני לא יודע מה היה גילם:ילדות,בחורות,נערות-לא כזה משנה).הרי אין מצב שהם יכולים להתקרב לאחת כזאת .(תחשבו על בחורה ישראלית יפה טיפוסית ומישהו ההרבה פחות מושלם)ולא רצו לעבור מקומות כי זה היה אומר "להיכנע",כי גם הכעס היה שם מפני שההתקרבות הזאת הייתה מקרית ולא מרצון הטוב של הבחורה.לכן הצורך ב"נקמה",אבל מה הילדים האלה כבר יכולים לעשות?כן, לא לעבור מקום ,לא משנה מה,בדיוק מכיוון שההיא מבקשת.זה הסתיים בכלום.

זה היה מקרה טיפוסי של מרד ללא סיבה,לעשות דווקא ,כי אף אחת לא שם ...עלינו,משהו שאני הייתי מתחבר לזה לגמרה.למרות זאת התחלתי לדבר עם הילדים,שאלתי אותם איך קוראים להם וכדומה ובסוף שכנעתי אותם לעבור עבור עשרה שקלים ,ואז נתתי עשרה שקלים גם לילד השני."נתת עשרים שקל למפגרים האלה ,-שאלה אותי הבחורה.לא אמרתי כלום.קמתי יצאתי משם.זה היה מדכא מדי כל הקטע.הייתי נותן לאותם ילדים כל הכסף שהיה לי בארנק כדי לפצות.לפצות על כל הכאב הזה של להיות לא מקובלים ,אפילו אם זה משהו שהם לא בדיוק מודעים לזה ויכולים לתאר.וזה לא ש"קניתי" אותם,הם פשוט השתעממו להתעקש,אי אפשר לקנות ילדים כאלה,הם לא למכירה,לא בכסף.רציתי לעשות משהו בשבילם אבל הם לא היו צריכים אותי או כסף שלי הם רצו ,כן,את הבחורה,כן תשומת לב שלה והחברות שלה.ראיתי אותם קמים והולכים חצי דקה אחרי שאני קמתי והלכתי.הם לא באמת שמרו מקומות לאף אחד כמובן.

הטקסים זה המקום לחשוב מי אנחנו כאומה .כחברה .לאן אנחנו הולכים .מה מאחד אותנו ואם יש משהו כזה באמת או שזה רק מילים ,סמלים ריקים "ולעשות רושם".והמחשבות האלה לא תמיד משמחות.בדיוק כמו המציאות עצמה.

(הקטע קשור ל"נזכור את כולם"...כן בטח,נזכור את עצמינו ואיך שלא נשרדנו ומצאנו את המוות שלנו בלי אפילו יריה אחת או פצצה אחת)