Enter the suicide Angels

הזמן שבין לקום בבוקר

ו

לשים עדשות.

הוא

זמן קסום.

אני לא רואה  את המציאות

טוב

עדיין,

אבל אני

כבר

יכול לחוש אותה ,

להריח,

לגעת בה.

אני מביט ברחוב,

דרך החלון.

הרחוב מטושטש,

לא נפתח לפני.

לא ברור.

הוא כנראה

מסתכל עלי,

באלפי עיניים,

שאני לא רואה

גם.

בשבילו אני לנצח

לא בן אדם

אלא

סימן שאלה,

טוב

שכבר לא

סתם כתם שחור .

(מתייחס לקטע ישן שלי:

אני הכתם השחור

על פני המציאות)