Enter the suicide Angels

אלוהים בחופשת קיץ.

בתחילת הקיץ  אלוהים פשוט לוקח את הכובע שלו ונוסע ברכבת לפרברים.

אף אחד לא ממש שם לב אליו.

סך הכול קשיש עם זקן בגודל בינוני,יושב לבדו עם הכובע המיושן שלו.

אנשים עולים,יורדים.

הלילה מתקרב וכשאלוהים מסתכל בחלון הוא שם לב שבחוץ חשוך כבר.

לקראת התחנה האחרונה הרכבת מתרוקנת.

בסוף ,בתווח הראיה של אלוהים נשאר רק זוג של צעירים שהיו מתנשקים בספסל ממולו כבר איזה חצי שעה ולא ראו שום דבר מסביב.

"הגענו",- הוא אומר להם עם חיוך רך כשקולו שקט אבל חזק.

הזוג פתאום נהיה  מודע למציאות החיצונית : תודה רבה!,- הם קופצים ורצים,ממהרים לרדת,ממהרים להספיק לאן שהוא.

אלוהים הולך אחריהם,אבל לאט לאט.

החיוך עדיין משוטט על פניו.

שקוע במחשבותיו שכנראה נעימות ,הוא ממשיך ללכת לביתו המבודד ,איפה שהוא גר בקיץ.

רק שעוד מעט הוא יצטרך לחזור.

כי אלוהים אף פעם לא עוזב את העיר להרבה זמן.

כתבתי את הקטע בסדנה עכשיו.

העברית המסכנה שלי בקושי מתמודדת עם פרוזה.