הסדנה נגמרת
אני נשאר.
מסתכל בראי לפני שיוצא:
עם התספורת הקצרה הזאת
אני מרגיש חסר אונים,-
אני לא משורר יותר,
איבדתי את הכוח.
אוכל להיות רק איזה איש עסקים.
(עד כמה שזה מגוחך)
לא מרגיש שום סיפוק
מהשיר שהבאתי ,
גם האחרים לא בדיוק מתלהבים,
המילים שיוצאות ממני
לא נשמעות נכון.
גם הקטע המוסיקלי
לא הולך לשום מקום.
(אסנת נראת כמו סינית
עם החולצה שלה ושיער לאחור,
היא מציירת משהו במחברת שלה תוך כדי,
אבל מאיפה שאני יושב אני לא רואה מה.
אולי רק שז באמת מקשיבה ומנסה להפנים)
אני מסתכל בעיניה החומות של עדה
כשזה נדרש כתרגיל,
הן משדרות איזה שהיא יציבות
שחסרה בעיניים הכחולות (הנאציות) שלי.
מדברים על השטויות בהפסקה:
מונדיאל ,עישון ,- למי באמת אכפת?
זה איך שאנחנו מבזבזים את הזמן המוגבל של החיים שלנו?
מתגעגע לאלה שעזבו,
אבל גם יודע שאם היו עדיין אתנו
לא הייתי מתייחס אליהם יותר מדי.
זה טבע הדברים.
למה נרשמתי בכל מקרה?
כי רציתי להיפרד מהשנאה שלי
כלפי עצמי וכלפי אנושות כולה?
כי רציתי שיגידו ויתנו לי להרגיש שאני יכול
לעשות את הדברים שתמיד רציתי?
(כן אתה יכול- אומרים לסבלאימנל "האחים" שלו,
האם זה עוזר?)
אני לא יודע.
הריקנות הזאת אוכלת אותי.
האמונה שלי במילים מתפוררת .
לסעודה החגיגית של האלים
שוב איחרתי,
שוב נשאר לי
רק כמה פירורים
שנפלו מהשולחן...
WHATEVER
המסיבה הזאת ממילא כבר נגמרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
