Enter the suicide Angels

המלחמה בצפון לא מעניינת אותי.

שום דבר לא מעניין אותי

בזמן האחרון.

אחותי - היא גם קטיושה (שם חיבה של קטיה ברוסית),

אבל זה לא משנה.

שום דבר לא מעניין אותי.

למרות שהמשורר מתעורר בי פתאום

עדיין.

מה יש לך לעשות פה ,-

אני שואל אותו,-

עזוב.

התבגרות.

אנשים מבוגרים

לא בוכים

כמו ילדים קטנים.

הם כבר לא בוכים.

סתם עומדים להם בשקט,

כבר לא מקווים לכלום.

לומדים להתאפק ,

לדבר בשקט

(עוד לא בארון המתים אבל כבר - בשקט).

או

אדיף

שלא לדבר

כלל.

לומדים ללכת לאט

לאט

לאט :

אחת,שתים,שלוש,

אחת,שתיים,שלוש,

אחת ,שתיים,שלוש...

עם הסאונד שחוזר על עצמו

כמו האדמה שנופלת על אותו ארון,

כשמנסים כבר לכסות אותו,להסתיר מכולם,

אחת,שתיים,שלוש,

(האיש הזה במעיל השחור  ועם האת שלו יקבור ככה את כל אחד מאתנו)

כאילו לא היה בן אדם,

לא היה קיים הקול המדבר עם האנשים

ואלוהים,

המנסה לחדור דרך החושך הזה,

אחת,שתיים,שלוש,

גם הקול לא נאשר.

רק את הפרסומות שומעים חזק,

הבחורות היפות שמציעות לי שמפו,

לא,-

אני מעיז לסרב להן,

זה לא בדיוק מה שאני צריך

בשביל להיות מאושר.

אחת,שתיים,שלוש,

אחת,שתיים,שלוש...

לא,

שום דבר לא מעניין אותי.

האש של הגיהינום

שכל כך הקסים אותי

לפניי זמן קצר,

נראה לי עכשיו

פתטי,-

ככה מזדקנים בדקה אחת,

ביום אחד,

בשנה אחת,

-עזבו, הזמן לא קיים כלל.

שום דבר לא מעניין אותי.