Enter the suicide Angels

לאן הגענו  -  אפילו  אמא שלי מדברת על המלחמה.

אני פותח את המייל בבוקר ואין בו כלום.הודעה חדשה בדרך כלל מסומנת בכחול בנאנא מייל,אבל אין כלום. אני עושה רענן ,הדף מתחדש אבל שוב כלום.עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.אין ספור פעמים אותה פעולה אבסורדית וחסרת משמעות.ואז בא הלילה...

והבלוגים שקועים באותה תרדמה נצחית.

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...

עד שאני יכול לשמוע את חריקה  חול הזמן בשיניים שלי.

ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם...

הזמן לא מרגיש טוב,

דם בפה שלו,

כמו בשלי,

הוא נחנק וקשה לו להמשיך

אבל בכל זאת

הוא ממשיך עם הכלום הזה עד אין סוף ,הרי אין סוף לזמן.

איזה שקר,אבל אם הזמן יגמר

זה יהיה לא היום.

עוד לא.

ולכן נמשך

הכלום ,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום...

לנצח,

נצח שלנו

הרי נצח שלנו ונצח של הזמן הם דברים שונים.

הלילה.

מי המציא אותו כבר לא בחיים

לכן לא יכולים לשאול אותו

למה עשה זאת.

הלמה הזאת

ממילא

היה מצטרף לאלפים השאלות

הנשארות בלי תשובה.

כל הלמות,ולאנים,

ובשביל מהים,ומה קרהים,

(למה עזבת

ולאן הלכת),-

ערימה שלמה של שאלות

אבל סך הכול עוד ערימה אחת

של חפצים של אף אחד לא זקוק להם,

במזבלה של חיינו.

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...

זה לא סבל

ולא יסורים

(למרות שיש בזה,

כמו בכל הדברים,

גם הרבה כאב)

זה פשוט

חוסר של משמעות.

מילים מתגעגות לתוכן,

הן ימרדו ויצאו מהספרים,

ויכבשו את העולם,

שוב,

אבל עד אז

מה שישלוט זה

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...