אני ביחד עם אמא נסענו לבן גוריון כדי ללוות את אבא וסבתא .זה היה לפני כיומיים.הם נסעו לרוסיה.לעיר הקטנה של סבתא שבא גם אני נולדתי באחד מן הימים. (כנראה באותו יום היה מזג אוויר זוועתי - גשם או ערפל,וגם רוח, כן בטוח היה רוח, רוח חזק וקר מצפון.ואין שמש.באחד מהימים כאלה בא רק להתאבד.או לקחת אחד מהספנינות שלך ולשוט בה לחפש לעצמך שמש חדש)
לפני כמה שעות דיברנו איתו בטלפון.הוא היה שיכור ומדוכא וביעקר בכה לנו על כך שמתגעגע אלינו.כאילו לא צעק עלינו עוד לפני כמה ימים כשהיה עוד פה.
שום דבר מגניב.סבתא תשכח לקחת את התרופות,או תבלבל משהו כרגיל.וניתקו את הדירה מהגז והם אפילו לא מסוגלים למצוא את הקומקום שיש להם בתיק והולכים בשביל תה לשכנה.
אז הוא היה מתלוננן בטלפון ואני...אבל זה כבר סיפור אחר.
באותו בוקר (לפני יומיים)לקחנו מונית ב 12 בצהרים.מונית הגיע והסתבר שבפנים לא נהג אלא נוהגת.כמה טוב שהיא היא - חשבתי אני פתאום.לא בדיוק אישה -אישה מהפרסומות עם השמלה וכוי אלא טיפוס אחר עם שעיר קצר,נו,אתם מכירים,טיפוס כזה של אישה עובדת - אבל בכל זאת אישה. וחשבתי שזה טוב כי מי שנוהג הוא סוג של בשליטה.וכשאתה עולה לאוטובוס או מונית אתה צריך לסמוך עליו במידה מסוימת. ובשליטה של חלק מהטיפוסים המגעילים האלא ממש הייתי מעדיף שלא להיות.
נסענו לטרמינל החדש.טרמינל 3.שהוא די גדול אבל די מכואר לפי דעתי.בכניסה עצרו אותנו ,שאלו :מאיפה?,לאן? נוהגת ענתה לשאלה הראשונה -מכפר-סבא,ואני עניתי לשאלה השניה(לא נראה לי שמישהו עוד שמע אותה) - רוסיה,כאילו גם אני נוסע.
אבא וסבתא עברו את הבדיקות והצתרפנו אליהם בדרך הלאה.הייתי במצב רוח מרומם משהו משום מה.מוזר.הרי אני לא נוסע לאף מקום.אבל היה משהו כזה באוירה,כל התנועה ,שפות לועזיות שהיו נשמעות מפה ומשם,מלא אנשים שלא מפה,משהו שבגלל זה הרגשתי שונה..שתיתי קפה רגיל עם חלב מהמכונה.5 שקל.נכנסתי לכמה חנויות .אבל זה לא דיוטי פרי.זה חנויות שלפני.לדיוטי פרי בלי כרטיס לא מכניסים.בסקל המוכר ניסה למכור לי נגן מוסיקה ב500 שאני ראיתי באינטרנט ב300.אז למה שאקנה?
ואז נפרדנו.אמא לא הפסיקה לנופף להם בידה עד שנאלמו לגמרי.אני התרחקתי מהכניסה הזאת כבר - כמה אפשר! חוץ מזה התרחקתי כי אחת מהבחורת שהיו בודקות מסמכים בכניסה עשתה לי עיניים ואני לא הייתי בטוח מה לעשות עם זה.
אבל אם לדבר באופן כללי לא היה הרבה מה לעשות אלא לנוע בכיוון של יציאה ולנסוע איך שהוא הביתה.
רק שרציתי לשתות משהו קר וניגשתי למכונה .אבל היא אכלה את הכסף ולא נתנה כלום בחזרה! התעצבנתי קצת.אבל לא יותר מדי.סך הכול זה היה יום טוב יחסית.אז שמנו לב שיש שם,על המכונה הזאת איזה מספר טלפון. תתקשר ,- אמא אמרה לי .אוקי,- למה לא? התקשרתי. מישהו עם מבטא רוסי ענה.הסברתי לו המכונה נשברה ולקחה לנו את הכסף והוא שאל איפה אנחנו.עניתי - בבן גוריון.לא הוא אמר ,איזה אולם אתם?לא היה לי מושג.אז הוא שאל :על העמוד כתוב א או ד? הסתכלתי: ד. בסדר ,הוא אמר,אני בא.אוקי שאלתי את אימא-נחקה? אוקי,דקה או שתיים.מה ,הכול בגלל חמישה וחצי שקלים? לא פשוט היה לנו משעמם וגם עצוב קצת שנשארנו לבד,וגם ממש לא היינו ממהרים.(אמא לא עובדת בקיץ- בתי -הספר סגורים).אבל אף אחד לא בא. הלכנו.זה לא היה משנה בכל מקרה,רק שעדיין הייתי צמא.בכניסה עמדה איזה שהיא בחורה די יפה עם אישה מבוגרת (אמא שלה?) ,אני הסתכלתי עליה כשהיינו עוברים לי ידן וראיתי שהיא נורא צעירה,ממש ילדה.ולכן לא הסתכלתי יותר.אבל כשהלכנו חזרה( לא הלכנו בכיוון הנכון בהתחלה) שמתי לב פתאום כשהסתכלתי עליה הפעם במקרה שהילדה גם ראתה אותי והגיע לשיא הכוננות הקרבית - אתם יודעים ,מלטפת לעצמה את השיער ונותנת לי מבט כזה מפתה.טוב,היא חושבת שהוא כזה.משעשע משהו.
ואז,ביציאה עלה לאמא רעיון ממש געוני - לנסוע לטרמינל 1 מפני ששם מוצגת באיזה שהיא תערוכה עבודת אנימציה של בן דוד שלי ביחד עם עבודות אחרות של כל מי שסיים את הבית ספר לאומנות הזאת,מה שמה. הוא משהו כמו שנתיים בלבד יותר מבוגר ממני,אבל סיים כבר את הבית ספר הזה ואפילו מצא כבר עבודה בסטודיו בירושלים.בקיצור,רק אני מפגר כזה במשפחתינו שלא הגיע לכלום. בסדר,לא משנה.
אז החלטנו לנסוע לטרמינל אחד.נסענו בקו פנימי,אוטובוס כזה קטן וצהוב שלוקח אנשים בחינם בתוך השתח של בן גוריון.נחמד דווקא.מולי ישבה אישה עם שלושה ילדים שדיברו בינם שפה שאני לא מכיר.ועוד שני בחורים,אלה בטוח ישראלים.
הגענו.
טרמינל אחד.
O MY GOD!!!! - זיהיתי את המקום,- לשם הגענו ,כשרק עלינו ארצה.אם להסתכל מבחוץ לא השתנה שם הרבה.
חייב להפסיק פה,כי למרות שאני יודע כמה שזה נשמע מוזר,אבל אפילו אני צריך לישון לפעמים.אבל אני די נהנה פשוט לתאר את החיים הטיפשים שלי בדיוק כמו שהם מתרחשים.אז ממשיך מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
