XD
לכותרת אין שום קשר עם התוכן...
אנשים לומדים מכל דבר.
לא משנה איפה הם נמצאים ומה הם עושים.
ולא משנה לאן החיים לוקחים אותם.
לומדים
עובדים
או סתם עושים שטויות.
למשל,הרגשתי את חשיבות של חברים וחברות בכלל כשהייתי...צופה סרט אימה.(זה היה לפני הרבה,אבל ממש הרבה שנים,אבל זה לא משנה) אנשים שלא הכירו אחד את השני לפני יום , ולפני זמן קצר כל אחד מהם רצה פשוט לברוח לאן שהוא מהזומבים האלה,ולא משנה מה קורה עם אחרים,פתאום הבינו שזה לא עובד ככה. הבינו שביחד הם משהו יותר,ושווה להישרד רק ביחד.ואז הקריטריונים שלהם השתנו. הם הבינו בבת אחד - או שאנחנו נמות ביחד או שננצח ביחד. ואם רק מישהו אחד יברח וישרד זה לא נחשב ,זה לא אותו דבר ,אפילו (ובמיוחד) אם המישהו הזה יהיה לא סתם מישהו אלא אני בעצמי.
הדברים החשובים הם יותר מסתם אושר (או עושר או כל דבר אחר) של בן אדם אחד. (אפילו אם זה אני).
חברות זה לא אני ולא הוא , זה משהו אחר ,משהו יותר.למרות שבלעדי או בלעדיו זה לא היה מתקיים.
ככה גם האהבה.
כל זה עוד פעם מוכיח שהשלם זה לא סתם הסכום של החלקים שלו.
אני מרגיש צורך להאכיל את החיה שבי. הרי לא אכלתי מהבוקר.כאילו מה, זה אני שרוצה לאכול? לא זה הגוף. והוא אומר לי על כך על ידי ההרגשה הלא נעימה הזאת בבטן...
כבן אדם אני לא צריך אוכל. רק כיצור חי. מישהו מכיר בן אדם שיגיד שמטרה שלו בחיים - אוכל? לא נראה לי...
כבן אדם אני צריך...אהבה.למרות שגם לה יש ביטוים פיזים. כמו מגע.
לאכילה אין שום הצדקה והסבר הגיוני. הרי חילופי חומרים ונוזלים בגוף זה מחוץ להגיון אנושי. כי הגיון זה החוקים הלוגים שבראש.הגוף זה כבר ביולוגיה.משהו שמחוץ לראש ולא מובן לראש. אני כבו אדם לא מסוגל לקלוט למה אני צריך לאכול,להכניס כל מיני דברים לפה. אני יכול להבין למה שאני ארצה להיות לי יד מישהי שאני אוהב למשל. להחזיק בידה.הרי לא את היד מנסים ללטף ,היד היא חלק ממנה אבל לא היא. החלק החיצוני.אבל אין דרך אחרת להיפגש, החופשיה מהדברים החיצונים. זהו הכלוב של המציאות עם ההגבלות שלו.
אבל למה אני יושב פה וכותב? שוב מנסה להרחיק את הפגישה עם המציאות? צריך כבר להאכיל את החיה המסכנה הזאת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
