הלימודים מדכאים ומשעממים כרגיל.
לפעמים החיים זורמים כמו איזה נחל סוער ולפעמים נתקעים כמו הפקק בדרך לתל אביב בשעות הבוקר.
יש לי את הדבר השני כמובן.
ניסיתי לקנות משהו ליום ולדת לאחותי שיש לה מחר.משימה לא כזאת פשוטה כמו שהיא נשמעת.הייתי בהפנינג הקרוב בקניון.הרי אין לי כוח ללכת לחפש משהו לא יודע מה לא יודע איפה. ומה אפשר לקנות במקום כזה לבחורה בת עשרים ומעלה? כמעט שכלום.החנות מלאה בדברים "חמודים" וורודים טובים בעיקר לבנות 13 מקסימום.גם כל מיני פסלים ,מלאכים,קופסאות,- מי צריך את השטויות האלה? וחוץ מזה – אחותי לא אוהבת כשנותנים לה משהו לא שימושי,מבחינתה זה בזבוז של הכסף. היא ההפך ממני. אז לקחתי איזה ספל .עמדתי שם אולי איזה חצי שעה ואף אחת מהמוכרות לא ניגשה אלי כדי לעזור שזה לא טיפוסי למקום( הרי אני כזה מגעיל).אפילו רציתי להתלונן על כך למוכר .הייתי אומר לעצמי שדברים כאלה זה חובה לעשות,הרי שירות רע או גסות ,או דברים דומים – זה לא משנה אם אני באופן אישי נפגע,מה שחשוב זה שאני כבן אדם שהוא חלק מהחברה הזאת נפגע.כלומר במקומי יכול היה להיות כל אחד ועל זכויותיו של הכל אחד הזה אני חייב להגן כשמנסה להגן כביכול על הזכויות שלי בלבד.אמרתי את כל זה לעצמי אבל בכל זאת לא אמרתי שום דבר למוכרים שם. קניתי גם איזה צעיף.
למעשה הייתי עומד ומנהל עם עצמי סוג של שיח מוזר: "לא בא לי לקנות לה כלום כי אני לא אוהב אותה.היא לא אוהבת אותי גם.טוב,זה לא נימוק.בדרך כלל לקנות למישהו שאתה אוהב זה תענוג בפני עצמו.לא,פשוט היא בן אדם משעמם,זה לא שאני לא אוהב אותה.אני לא סובל את הדברים שהיא אוהבת ולהיפך.היא נורא אנוכית בעצמה. לא ,היא לא אנוכית היא פשוט לא רגישה מספיק,זה לא אותו דבר..." וכוי וכדומה.
חזרתי הביתה.אמא מכינה איזה עוגה ועוגיות ליום הולדת.הלוואי שדברים כאלה יכלו לשמח אותי כמו שזה היה כשהייתי קטן. להיות מבוגר Sucks like hell.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
