Enter the suicide Angels

אחותי השתגעה ביום האהבה.

הייתי צריך לשמור עליה -

הרי היא בכסא גלגלים אחרי התאונה.

הייתי צריך לשמור עליה.

לא עשיתי זאת

יצאתי לבלות.

איפה אחותך?!

אמא שואלת

ואיפה היית?

אני סוגר את השיחה עם הכפתור END

כדי להפסיק את צעקותיה

ורץ

.כמו שלא רצתי כבר הרבה זמן

מאז בית הספר,

כמה מטרים זה היה?

ובכמה זמן?

הייתי דווקא טוב...

לבדה

יושבת בספסל

לי יד הבית,

צועקת ,

צוחקת.

איך הגעת לפה,

שואל אותה,- ואיפה הכיסא?

"בכוח אהבה - עונה

ומי אתה?

אתה לא אהובי

לא לך אני מחכה."

כשידיה בדמה

כסא הגלגלים בכניסה

לספסל היא זחלה

למען האהבה.

צלילי המוסיקה ממועדון שהייתי בו

נשמעים גם פה,

היא עושה תנועות עם הידים שלה

כאילו מחקה את התנועות של הבנות

הרוקדות באותו מועדון

עם חבריהן.

והיא לבד.

ביום האהבה לבד,

צועקת בכל כוחה.

לבד.

למרות שכל המשפחה פה.

והסניטרים ממד"א שצריכים לקחת  אותה לבית חולים,

הרי היא הזיקה לשברים

שנאשרו לה מתאונת הדרכים.

לבד,

היא צודקת,

אף אחת מאתנו לא אהוביה.

ביום האהבה  היא צריכה מישהו,

כולם צריך מישהו,

ולא רק ב ביום האהבה 

"אהובי הוא אלוהים"

צועקת

ואני הילדה"

היא מתפשטת.

הילדה לא התבגרה

לא מאהבת,

משוגעת,

היא הפכה

להיות.

"קח אותי אהובי!"

ערומה היא מתעקשת.

אנשי המד"א לא לקחו אותה,

ובית חולים פסיכיאטרי לא לקח אותה:

"אסור נגד רצונה,צריך אישור ו..."

ומי יקח אותה,

אם הגבר שלה לא עשה זאת,

לא ליטף,

לא חיבק,

לא נישק.

עזב.

כנראה הוא לא יודע

מה הוא יום האהבה

אחותי השתגע ביום האהבה

היום הזה יעבור מהר,

אבל היא תשאר

משוגעת ולא מאהבת,

רוקדת בכיסא גלגלים,

לבד

צורחת,

צוחקת

באמצע הלילה

כשהשכנים האדישים מציצים מחלונותיהם,

אנשים מסתובבים ברחוב.

אבל אף אחד לא יקח אותה

בסוף 

רק הסניטרים הלא אכפתים.

ואף גבר  לא יחדור אליה,

רק החשמל 240 וולט

ינסה לעשות לה טוב

אחותי השתגעה ביום האהבה.