Enter the suicide Angels

אני מאמין בבן אדם.

ועדיין יש לשאת יותר מדי.

לפעמים מקווה שהזיכרון שלי

לא ידייק

לא יכלול את הכול.

לפעמים...

הידיים שלי רועדות

ו

אני לא יודע

מה עובר עליהן.

אני ראיתי איש

שרצח

ואנס

ועל זה הוא עמד בבית משפט

מסתכל למעטה,

עקבתי אחרי מבטו,לא ראיתי שום דבר שם

למעטה.

אבל כשהרמתי את המבט שוב

לא רציתי לראות יותר שום דבר לעולם:

השופטים ועורכי הדין

והקהל,

כולם

היו אנשים הרבה יותר רעים

מאותו רוצח ואנס.

החיוכים הזדונים שלהם,

המבטים המאשימים והצבועים,

הכיעור של הרצון שלהם

ליהנות מהדם של הנאשם...

מבוהל

רצתי מבית המשפט.

עוד איש אחד

היה מוכר את עצמו ברחבות

מפני ש

לא האמין בעצמו.

אף אחד לא קנה.

הרי מה שהוא הציע

היה יותר מדי ,

כשהאיש היה משתכנע יותר יותר

שאין לו מספיק להציע

לאף אחד...

המשכתי הלאה...

אישה

כולה כאב ואהבה

לא מצאה את מקומה.

מה את רוצה?-

שאלתי

מה באמת את רוצה?

לא ענתה

נעלמה.

כמו החלום

כאילו אף פעם לא הייתה

שם.

הטבע האנושי

מוזר ומשונה

חשבתי.

הטבע האנושי...

כשהגעתי

לבית משוגעים

הופתעתי לגלות

שהאנשים הכי מטורפים

זה דווקא השומרים והרופאים:

כשהמטופלים דיברו על אהבה ורגשות

על הדברים האמיתים,

מה שעניין את השאר

היה כסף ,פוליטיקה,ספורט

ועניינים דומים.

לא משוגע?

טבע אנושי...

ראיתי עצב ואפילו סבל

במקומות בילוים

ושמחת חיים בבתי קברות ובתי חולם-

כאילו רק במקומות כאלה היא סוף

יכולה לצאת ולהראות את עצמה

כמו הנסיכה שכולם חיכו לה את כל החיים שלהם,

אבל בכל זאת

לא ציפו לראות אותה

אפילו

פעם אחד.

מה זה אומר,-

שאלתי:

אנשים צעירים ויפים בוכים,

והזקנים שמחים ומלאים חיים.-

מה זה אומר?

כמו שחקן משנה

באיזה סרט משעמעם

שלא ממש מבין מה קורה,

אז הוא קם פתאום

בדיוק כשכולם כבר שכחו בכלל

על קיומו,-

הוא קם פתאום ושואל

"מה כל זה אומר?"

והשאלה נשארת לה תלויה באוויר,

הרי אף אחד לא באמת יכול לענות.

ואז...

הכול חוזר לעצמו

השעמום,

הדיאלוגים החסרים משמעות ,

הקונפליקטים

החסרי סיבה ,

השאיפות

והרצנות

הלא מובנים והלא הגיונים

של הדמויות הסתמיות.

הכול תמיד חוזר,

אפילו אם לא מובן ולא ברור.

הטבע האנושי...