התעוררתי. בדרך כלל אני לא נרדם ליד מכשירים.אפילו אם מראה הכוכבים המפוזרים על פני המסך הענק מולו אני עובד ,די מרדים.גם אין רעשים בחלל.לא משנה אם איזה מהירות החללית שלך מתקדמת .וזה תמיד אתה והם,הכוכבים.ואין לנו הרבה להגיד אחד לשני.
רק שעכשיו משהו היה שונה.כן,כדור-הארץ!היום אנחנו עוברים ממש לי ידו והרעשים האלה זה הרדיו המקומי שהמקלט שלנו קולט.אי אפשר להבין יותר מדי ,הרי מושמעות רוב התחנות בו זמנית.: "הנשיא החדש אמר...", "המניות של מיקרוסופט צנחו שוב בעקבות...","ועכשיו הכוכב העולה ישיר לנו..."...
אף פעם לא הייתי בכדור הארץ.תמיד רציתי לבקר שם . ההורים שלי נולדו בעיר בשם סיאטל.כאשר עם התקדמות הטכנולוגיה האנושיות התחילה ליישב את כוכבי-לכת הקרובים,ההורים שלי היו בין האנשים הראשונים שארזו מזוודות ועזבו בחיפוש אחרי ה...אני אפילו לא יודע מה.אבא, מהנדס מעולה ,קיווה להתעשר ,ולאמא פשוט נמאס מהכול.
הכוכב אדום ,מאדים הפך להיות ביתם החדש,וגם בית שלי.נולדתי בערך שנה אחרי הגירתם.
באותו זמן אף אחד ,או כמעט אף אחד , לא רצה לחיות בכוכבי – לכת החדשים.התנאים היו נוראים ,ולמרות הסכומים הגדולים של הכסף שהיו מציעות הממשלות למתנחלים החדשים לא רבים הסכימו להחליף את את מקום המגורים הנוח והמצויד בטכנולוגיות רבות ."שאחרים יכבשו את החלל ",-היה אומר תושב כדור הארץ הממוצע והיה שם על ראשו את XF קסדה בשביל לחוות את הסרט החדש או לנסות את מזלו במשחק הפופולארי.מי שכן הגיע למאדים ולפלנטות המתפתחות האחרות בסופו של דבר היו אנשים שממילא לא היה להם כסף לא ל XF קסדה לא לבית עם הבריכה. העניים וחסרי המזל מרחבי העולם מילאו את החלליות הגדולות והקטנות הנושאות עליהם את הסמלים של המדינות שלהם.ותוך כדי השמעות של ההמנונים הם אזבו את כדור –הארץ בשביל לא לחזור לעולם. "ברוך השם ,נפטרנו מהקבצנים האלה ",-אמר לפי השמועות נשיא אמריקה ,מדינה שממנה באו ההורים שלי,ממש אחרי הנאומו ההיסטורי "עתיד האנושות והגיבורים החדשים ".
על הכסף שקיבלו מהממשלה הורים קנו בית ,רהיטים ,מחשב ומסך גדול אולטרה –סוננא ( לXF קסדות לא הספיק הכסף בכל זאת) וזהו. הסתבר שהפרנסות שלהם במאדים היו קטנות כמעט כמו בכדור הארץ.אבא עזב את החלומות שלו למען הכסף המהיר והתחיל לשתות ,אמא מורה בבית ספר יסוד במקצוע לא הייתה מסוגלת לעבוד עם הילדים המקומים,ילדים של המהגרים של הגל הראשון שהיו כל כך לא רצוים במולדת שלהם ששילמו להם המון כסף בשביל רק להיפטר מהם.ילדים של עבריינים ,נרקומנים וכל מיני מחפשי הרפתקאות."הם לא צריכים מורה ,הם צריכים אזיקים ועבודות פרך"- אמרה היא למנהלת לפני שהתפטרה.הם לא באמת היו כאלה רעים ,למדתי אתם, אבל רובם אכן לא רצו ללמוד .רק דיברו על הכסף שמסתובב על כדור הארץ ,על ההורים המטומטמים שהביא אותם לפה . הם חלמו על החלליות האופנתיות המלאות באלכוהול המשובח ,מכשירים המתקדמים ו"הכוסיות האמיתיות",לעומת הרובוטים שעבדו בזנות פה,במאדים.והיה אפשר להבין אותם.כל מה שהם ידעו זה כל מה שהם ראו על מסכי הטלוויזיה שלהם.רק אני ,כשחלמתי על כדור הארץ,חלמתי על דברים אחרים.
"אמא..." ניסיתי לדבר עם אמא המבלה ימים מול המסך עם כל הגיבורים של הסדרות שלה המראות חיים כמו שהם מיליונים קילומטרים מפה."אמא...בבית הספר היום..."," אתה תראה את זה! " צרחה אמא פתאום בלי לשמוע מילה ממה שאמרתי וזרקה את הצלחת שלה במסך," ערוץ 165 שוב לא רואים טוב!".זה לא עשה שום דבר ל אולרא סונא ,רק כתם של הקטצוף נשאר ליו.מכל הסדרות הרבות היא הייתה צריכה האחת שהידידות שלה דיברו עליה."אני אתקשר לטכנאי ,למרות שבפעם האחרונה הוא אמר ש..." ותעשה את זה היום ,ממש עכשיו,אי אפשר ככה!" ."בסדר,אמא".אבא נרדם לידה בכורסה שלו עם הבקבוק הריק בידו .הוא התעורר ,מצמץ עניים ,מנסה להבין מה קרה.אחר כמה זמן הוא זיהה אותי " הי דוני ,תביא לי עוד בירה מהחנות הקרובה,בסדר?"
אמא עכשיו בבית חולים לחולי נפש.לא יודע במה או במי היא זורקת את הצלחות שלה.ואבא כנראה יושב באחד מהברים .אני מניח שהוא לפעמים נזכר שיש לו בן ואומר פתאום לכולם "תקשיבו חברה,הרי אתם יודעים ,הבן שלי הוא הנווט של החללית ידועה...ממממ מה שמה? שכחתי..." "כן,בטח " צחקו ולא האמינו האנשים שישבו מסביב כשהסתכלו על האיש המוזנח שמתקיים בדרך כלל מביטוח הכללי ותמיד נמצא בתרדמה האלכוהולית ובכלל לא מזכיר את המהנדס המבטיח והמוכשר שהוא היה פעם.
חלמתי על כדור הארץ של הסופרים הגדולים והגיבורים שלהם.על התיאטרון האמיתי,על המוסיקה החיה.כל התמונות של כל הציירים יכולתי לראות דרך המחשב שלי אבל זה היה לא מספיק.רציתי להיות שם .לראות בעיניים שלי את האורות של הניו יורק בלילה, לטייל בגנים של פריס או רחובות של ירושלים.לשאול את כל מי שעובר על פיקאסו וקאפקא.הרי הם מקומיים,הם בטח יודעים יותר מהאנציקלופדיות היבשות האלה!
הייתי התלמיד הטוב בבית ספר שלנו,וגם בעיר כולה.והיחיד מכל האזור שלנו שהתקבל לאקדמית החלל הלאומית של מאדים.כל כך רציתי לקבל את המדים האלה.הדרך אחת לצאת מהעוני ומהשעמום שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי עד אז.אבל גם אז לא קיוויתי להיות הנווט הראשי.הנווט הוא האיש החשוב בחללית ,אפילו יותר חשוב מהמפקד.המכשירים החדשים והמדויקים של ניווט בחלל הסתברו כלא טובים מספיק בשביל להסתדר לבד.הסתבר שבשביל לעוף בחלל צריך את האינטונציה האנושית ,צריך ממש לחוש את החלל ,ולעוף בו בדיוק כמו עף ציפור כשהוא מרגיש את הרוח תחת כנפיו.ואני מסוגל לעשות את זה.לזרוק מבט לעבר המכשירים ,לבדוק היטב את הכוכבים מסביב,לחשב באותה שניה את המספרים המדויקים ואת הכיוון וHERE WE GO!
כולם סומכים עלי .הרי זה החלל הרחוק.זה לא סתם לעשות סיבובים בחללית הקטנה שלך מסביב לירח.כאן עדיין מסוכן.אפשר להיכנס ישר לאחד מהכוכבים או אחד מהדברים האחרים שעפים בחלל.ובאמת שאף אחד,ואני מתכוון לזה – אף אחד,כולל את אנשי המדע היהירים ,אף אחד לא באמת יודע מה עוד מחכה לנו שם.וברגע הזה אני האיש החשוב.אין את המפקד,אין אמא או אבא,רק הנווט הראשי.
כן, אחרי שנגיע ,כול הקצינים הבכירים ישחקו אותה כאילו הלב שלהם לא עצר את הפעימותיו אפילו לא לרגע - ומה אם?יותר מזה ,הם ינסו לגלות יחס משפיל או מזלזל כלפי,כסוג של נקמה קטנה על הפחד הזה שתפש אותם ,אפילו אם רק לשניה.
"מה אתה לא לוקח חופש שוב?אהה,שכחתי ,ההורים שלך לא בדיוק יושבים על הזהב או היהלומים ,אז אתה ממש צריך את הכסף הזה"
"בואו חברי ,אני מכיר מקום ממש מגניב לי יד הזה,איך זה נקרא?..."
לפעמים התגעגעתי לידידים שלי מבית הספר ומהשכונה.הרי היה משהו מאוד תמים וטהור בהערצה שלהם של הכסף ומגניבות .הם באמת ,אבל באמת,כמו שמאמין ילד קטן שרוצה סוכרייה שהוא רואה לפניו , שזה האושר,בדיוק ככה הם האמינו בכיף הזה שכביכול יש בלהיות עשיר ומצליח.
הילד הקטן ,עם עיניו נפתחות הכי חזק שאפשר כשמבטו מופנה כלפי הסוכרייה (הכנראה כל כך טעימה) ששמים מאחורי זכוכית הראווה בחגים .הסוכרייה שאבא פשוט לא יכול להרשות לעצמו.אפילו לא בחג.ואם המוכרת מסתכלת פתאום לעבר הרחוב ורואה את הילד עם כשהאור שבא מהחנות משתקף בעיניו ועוד יותר מוגדל מהאור הפנימי שלו.
-איזה ילד חמוד ,- אומרת המוכרת ,
-אכן,-עונה החברה שלה ,- והן ממשיכות בשיחה שלהן.
והילד חוזר הביתה ,איפה שאף אחד לא מסוגל לראות את האור שבא ממנו.
ומוכרת והידידה שלה?שכחו אותו כבר דקה אחרי.
ככה שכחו אותם כולם.כל מי שהצליח או פשוט הצליח קצת יותר ,אף פעם לא נזכר בחברים שלו משכונת העוני.הרי את האור שלהם הוא לא ראה אף פעם ממילא.
כילד שיחקתי במערב הפרוע עם האינדיאנים והקובבוים ,בקולומבוס המגלה את אמריקה,את טום סוייר המנסה להגיע לצד השני של הנחל (אזה נחלים כבר יש במאדים).לא יכולתי להבין איך אפשר לשחק כאילו אני הבן אדם הראשון על הירח ,כשבאמת רציתי לגלות ולהגיע אל כדור הארץ.
-טיפש שכמוך!את כדור הארץ לא צריכים לגלות!אנחנו כאילו באים משם!את לא מבין את כללי המשחק!-,צעקו עלי הילדים האחרים.
רק אבא,אחרי שסיפרתי לו מה קרה,אמר לי:
אני מבין אותך.אני מבטיח,אני אקח אותך פעם לכדור הארץ.אחרי שהעסק שלי ישתפר.פשוט חכה עוד קצת.יהיה בסדר."
ולא היה בסדר.הוא לא קיים את הבטחה.
ועכשיו אנחנו מתקרבים לאותו מקום שחלמתי עליו כה הרבה.
כולי רועד מההתרגשות.הכול הולך כמו שצריך.המכשירים עובדים,המיקום והזמן מדויקים.
עוד מעט נסתובב ומצא למטרה החדשה שלנו – אחד מהכוכבים החדשים שכביכול גילו שם איזה משהו מיוחד.ונורא יקר,כמובן.
כדור הארץ נפתח לפני ,אני מזהה את אפריקה ,וגם את כל השאר היבשות,שהכרתי קודם רק דרך האינטרנט.עד כמה שזה יפה!
אבל לאט ,לאט,ההתרגשות עוברת ,אני עוד לא מבין מה קורה לי...
וזה הכול?
לא ראיתי שום דבר שמזכיר את החלומות שלי,את המשהו שהדמיון שלי צייר לי מאות פעמים.
ראיתי ולא ראיתי.
הרגשתי ולא הרגשתי.
איפה...
כאן.
אבל..
כנראה שאת כדור הארץ האמיתי שלי אני עוד אצטרך למצוא.
זה לא מקום על המפה.
ולא כוכב.
אולי זה רק מקום דמיוני בתוכי שחדרתי אליו כשחלמתי.
אבל בכל זאת שווה לנסות להגיע לשם .
לא משנה מה.
אפילו אם זה לא קיים,זה עדיין...קיים!!!
כי אני קיים.
ואני מרגיש אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
