Enter the suicide Angels

בחצר עם הכלב.

מטייל.

ערב מאוחר.

אף אחד מסביב.

רק אורות בחלונות.

טלוויזיה

שמראה אנשים

וחיים צבעונים

למישהו שלא רואים

מאיפה שאני.

מרים את הראש

נתקל בכוכבים במבטי

ומבין פתאום-

זה הכול אמיתי :

גלקסיה והמרחבים שלה,

הכוכבים שלה שנמצאים במרחק של

קילומטרים וקילומטרים וקילומטרים

אחד מן השני,

וכמה צריך לטוס

עד לכוכב לכת שיש עליו חיים,

וכמה זה לוקח לקרני האור להגיע...

הרגשתי את המרחק הזה על העור שלי.

הוא היה קר ועצום.

אני לבד כאן

ואין אף אחד כדי להגן עלי

והקור הזה בא,

מתקרב,

הדמעות על פני

התחילו לקפוא.

וזה לא היה משנה

שזוג צעיר הופיע והלך

ועוד זוג אחד עם הכלב,

ומישהו יצא למרפסת,

ומכונית עברה...

רק את הקור של המרחקים

והחושך שלהם

והכאב שלהם

הרגשתי.

עד שפתאום

ראיתי כוכב אחד

שזרח חזק יותר מאחרים

וחשבתי :

אף פעם אי אפשר לדעת

איזה עוד עיניים מסתכלות ממש ברגע הזה

על הכוכב הזה.

ואולי עוד מישהו,

שאין לי מושג איך הוא נראה וכמה יש לו עיניים בכלל,

מסתכל על אותו כוכב מפלנטה הגוססת שלו,

ומרגיש אותו דבר.