Enter the suicide Angels

וזה לא שחשבתי

שנחיה פעם ביחד

בבית ממש יפה לי יד הים.

בית לא גדול מדי

אבל ממש נוח ,

קריר כשצריך,

חם ואוהב

מתי שאנחנו צמאים לחום ואהבה.

(אני אפילו לא בטוח

שרוצה בכך,

ובכל מקרה

את מעדיפה בנות)

אבל בכל זאת קיוויתי

שנפגש

ונתחבק

ונראה איזה הצגה

ואחריה

נגיד אחד לשני:

היה די נחמד,

אפילו אם לא מקורי במיוחד.

ונלך הביתה

כל אחד לבית נפרד שלו

עם הרגשה ממש טובה.

יכול להיות שמחר יהיה יום אחר,

יכול להיות שאתקשר אליך ותגידי לי לא.

יכול להיות שכל הדלתות יסגרו לפני

ואנשים יזרקו בי אבנים.

וכולם

אבל ממש כולם 

ישנאו אותי.

אבל היום

היום אני נמצא בעולם טוב יותר

עולם שבו את מחייכת אלי

כשאנחנו רוקדים צמודים אחד לשני.

וכמה פעמים את

אמרת בלי להתכוון

רצית להפסיק

ללכת

ולא עשית שום דבר בסוף

וכמה פעמים את

שאלת את עצמך

האם זה בסדר

שאלת את החברות שלך

אותה השאלה

שאלת את כל העולם

ובסוף נשארת עם אתה הרגשה שזה לא

למרות שכולם אמרו כן.

וכמה פעמים את

יצאת למרפסת

לעשן

או להיפך

לנשום קצת אוויר

ועמדת וחשבת על משהו

ועבר כל כך הרבה זמן

ולא שמת לב

אבל בסוף  נהית מודעת  ואמרת לעצמך-

ואו עבר מלא זמן,

כל החיים עברו לי פתאום בלי ששמתי לב.

לבר

מתוך השנים בחושך,

מללכת ללא מוצא,

מלחכות באינספור תחנות אוטובוס

רכבת

והתורים הנוראים האלה

של הבנקים,

בתי חולים,

סופרים,

פשוט טורים,

בלי מטרה.

לחכות למשהו,

שלא בטוח שיקרה.

האם חשבתי שאראה אותך

כל ה156 סנטימטרים שבך.

עומדת לפני

ובאמת מקשיבה

למה שיש לי להגיד.