אני חושב שכל החיים שלנו הם רק הדרך.דרך חזרה אל האושר הבלתי מעורר והלא מודע שהיה לנו כאשר היינו ילדים.האירוניה בזה שאפילו לא ידענו שיש לנו משהו.לנו,לקטנים ,חסרי כסף ואמצעים?שהכול אסור וכל מה שרצינו זה לגדול כבר ולהיכנס לעולם האמיתי.איזה אירוניה שבדיוק אז יצאנו ממנו.ורובינו כבר לא יחזרו אליו לעולם.
ומצד אחר הרוב ,האנשים הלא מחוברים עם הילדות שלהם ,הופכים להיות מבוגרים שהם לא ממש בוגרים ועדיין ילדים רק שמכוערים ואגואיסטים למרות הגילם המופלג.
הייתי אומר שילדות במובן שלי זה חוסר של מודעות עצמית.סוג של חיה שמרגישה רק כאב מיידי או נהנת מדברים פשוטים כמו אמממממ...אוכל...שוקולוד!!! מי זוכר את ההרגשה הזאת שרק אם להשיג מספיק ממתקים ושוקולוד ועוד אולי איזה סרט (לא זוכר מה בדיוק ,אולי דיסני משהו) הכול יהיה ממש מגניב.
אני זוכר פעם אחד ,שכשרק באתי ארצה, איחרתי לשעיור או משהו כזה ולא יכולתי להיכנס לכיתה.
אז היה לי כמה זמן וגם כמה כסף.כאילו, כסף! לילדים אין כסף חוץ מהכסף שהם צריכים להתחנן שההורים יתנו.
אז ראיתי בסביבה מכונה עם שוקולד,צייפס ושטויות כאלה (זה אני מעכשיו אומר "שטויות").
הלכתי וקניתי כמה דברים .היו שם כל מיני שוקולדים שברוסיה ראינו מלא פרסומות שלהם אבל ליכולנו להרשות לעצמינו לקנות.כאילו תחשבו - אין כסף לאיזה שוקולד.MARS ISNICKERS ומה עוד BOUNTY?
אז בקיצור קניתי כמה מאלה והתחלתי לאכול.ומשום מה הייתה לי אשליה שכל הבעיות שלי יעלמו ומייד ארגיש טוב עם עצמי ובכלל.כמו שזה היה לפני כמה שהים כשהייתי ילד קטן ברוסיה הגדולה ורציתי רק איזה חתיכת שוקולד מהפרסומת.רק שאמא לא יכלה לקנות אותה.
אבל לא .הרגשתי שמה שאני לועס זה רק...סוג של אוכל.כמה מטומטם...עולה חדש עם כל החיים המטוםטמים האלה- כן חתיכת שוקולד בטח יציל אותך...כמה מפגר - וזרקתי את שוקולדים לפח.גם הצילצול כבר נשמע ואנשים התחילו לצאת מן הכיתות.
HERE WE GO AGAIN...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
