הפרח האדום בשיער השחור שלה ממש התאים לה.עצרתי את מבטי עליו לפני שביקשתי ממנה,מהאחות הראשית של בית חולים לחולי נפש איפה שאחותי מאושפזת ,שמישהו יבוא אליה,לאחותי,כי אנחנו עומדים לעזוב . לא משאירים אותה לבד. כמו כל החולים הקשים האחרים. האחות ,כבת שלושים,עמדה מאחורי דלפק כזה בחלוק הלבן המקובל בבתי חולים.
"בסדר,כבר שולחת".
היא בפירוש לא רצתה לרואת אותנו.אמא ניסתה לשכנע אותה לעשות אמבטיה ולאכול ,כשהתגובה הייתה רק הצלילים שהיא הוציא מגרונה כדי פשוט לא לשמוע אותה. לא מילים,לא משהו מובן,פשוט סוג של אההההההההההה כזה.כשאמא התעקשה אחותה אמרה לה ללכת...איך להגיד? די רחוק .וחזרה על הקללה כל פעם שאמא פנתה אליה.
אחר כך היא חזרה פעם אחרי פעם על שם של הבחור שהיה לה לפני הרבה שנים ,הם אפילו לא ממש יצאו.וזה בכלל היה עוד ברוסיה.היא כל הזמן קראה לבחור שמאושפז בבית חולים גם הוא בשם הזה.
"סשא!"
"סשא!"
"סשא"!
ככה בלי הפסקה לדי הבה זמן.כששיערה מפוזר בפרעות ועיניה בוערות מתשוקה.
זה היה בחור גבוהה ושחום שהלך עם שרוכים של נעלי הספורט שלו מלווים אותו על הרצפה כמו איזה זנבים.הוא התרחק בדיוק בזמן כדי שהיא לא תתפוס אותו ביד."אהובי" – היא חזרה ,"נשק אותי בשפתיים". החולה לא הבין אותה,הרי היא אמרה את זה ברוסית.חשבתי – עדיף שלא יבין."הוא מראה לי את התחת"- אמרה היא לאמא לפני כמה זמן.היא דיברה בהתלהבות ."הוא רוצה אותי,אם הוא מראה לי את התחת!".עכשיו לא יכולתי לא להיזכר בכך אחרי שראיתי אותו עומד כמו שהוא עמד,עם מכנסי הפיזימה קצת למעטה, אכן מראה קצת עור.
פחדתי פתאום.הסתכלתי אליה ופתאום כאילו בפעם ראשונה הרגשתי שזאת אחותי.הסתכלתי על הידיים שלה,בדיוק כמו שלי,השיער,גם כמו שלי ,רק ארוך יותר, האור שלה ,התנועות .ואיך שהיא כשהיא כל כך כמוני צועקת ,מתפרצת ,מייללת כמו חיה או תינוקת.לא יכולתי להישאר יותר.יצאתי לכמה דקות החוצה לנשום קצת אוויר.
חזרתי.אמא לא אמרה לי כלום.היא בכלל לא שמה לב שיצאתי.
"במצב כזה כמו שהיא אין לנו מה לעשות כאן",אמרתי
"בואי נלך".
"אבל...אבל...הבאתי את כל האוכל הזה שהיא ביקשה וגם היא חייבת לעשות אמבטיה ו..." .
"אנחנו רק מעצבנים אותה"
"אז מה הגענו לפה סתם?שעה נסיעה סתם?"
"אין לך מה לכעוס,זה המצב שלה כרגע.אמרתי לך כבר ,את לא חייבת להגיע לפה כל יום.היא בעיקר מתעצבנת והיא לא רוצה אף אחד חוץ מה"סשא" שלה."
"איך?!אני לא יכולה לא לבוא.אני אמא.חייבים להיות אתה. וסשא שלה בכלל לא בארץ וגם שם לא היה לה אתו שום דבר אמיתי"
"אני יודע,אבל זה לא משנה כרגע"
לא הייתי רוצה להתווכח אתה.שתעשה מה שהיא רוצה.
הפניתי את מבטי החוצה דרך החלון במקום.האביב היה כבר פה.למרות שאף אחד לא היה יכול לציין מה השינוי,הכול באמת הרגיש לי אחרת.והכול היה קשור בהכול.הפרח האדום בשיער של האחות התחבר בצורה מושלמת ברצונה של אחות שלי לרצות לשבת בחוץ ,וגם להתעצבן עלינו ,וגם לצעוק את השם של הבחור ההוא. וגם לפנות באותו זמן לבחור המאושפז הבעל זנבים,שעמד לי ידה.וגם זה שהוא ניסה לברוח כשהיא הציקה לו מדי.וגם זה שהבחורה שנמצאת באותו חדר אתה ולא מפסיקה לצעוק בדרך כלל חייכה אלי פתאום ואז שמה את הכיסא שלה ליד הכיסא שלי התיישבה ונרגעה פתאום."היא ממש נדלקה עליך ",-צחק מהאחים.חייכתי אליה בחזרה אבל הקפדתי על לשמור מרחב מסוים בינינו .הבחורה הזאת בשם מיכל אם אני לא טועה ,הייתה בעלת מראה שהיה דוחה בגלל היותה סוג של מרובעת וגברית במקצת ,אפילו צריכה גילוח, אם לא המבט התמים של הילדה."איזה חמודה " היו אמרות האחיות עליה בדרך כלל .היה לה איזה פיגור או משהו אמא אמרה לי.אף אחד לא ביקר אותה.רק סטודנטיות לפסיכולוגיה.אבל מיכל עדיין חייכה למרות הכול אם מישהו פנה אליה.אפילו אם היה אי אפשר להבין אם היא מבינה או לא,הרי היא לא ענתה.
גם זה התחבר שאני ,בן אדם בריא לחלוטין ולא קשור לכל הבית חולים הזה וכביכול לא אמור להיות קשור לשיגעון הזה בעיקר רציתי ללכת למקום איפה שיהיו בו בנות נחמדות(פחות או יותר),לא משנה איזה מקום.מה אני משוגע גם? אמממממ ...לא נראה לי .אז מה קורה איתי פתאום?
לא אני לא משוגע.זה האביב הזה.אפילו לדשא יש מתיקות כבר ,- הדרך לבות חולים היא עוברת סוג של שדא כזה.
הכול קשור בהכול.
"פרח יפה",- אמרתי לאחות שעדיין ישבה בכניסה.היא חייכה קצת: "תודה ",ופתאום כאילו התביישה במשהו ומיהרה לחזור לאיזה שהם מסמכים שהיא התעסקה אתם.
"מה יש להתבייש" , חשבתי בדרך הביתה".הפרח באמת יפה.אפילו מאוד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
