Enter the suicide Angels

הכתיבה שלי מה היא?

זה כמו הלוחם העייף

שבטעות הגיע למחנה של אוייב

במקום לחזור למחנה שלו.

מוקף מכל הצדדים ומבין שאין לאן לברוח

הוא עדיין נאחז בחרב שלו ולא מתכוון להיכנע.

בדיוק ככה אני נאחז בכתיבה שלי..

טוב , אני עייף מהציניות  ומפרובוקציות של עצמי.

אני מבוגר מדי בשביל דברים כאלה.

כשאין מה להגיד עדיף לשתוק.

לגבי יום השואה  אני יכול להגיד דבר אחד -

אין לי כוח לזה!

שמישהו אחר יהיה מדוכא.

ובטח לא יפרסמו את זה בנושא החם.

צנזורה!

בלוגוספירה החופשית?

keep on dreaming!

אבל

whatever

אשב בפינה שלי בשקט

עד שמסיבת העצב הזאת  תסתיים...

אני באמת מתגעגע לכתיבה.

לא לספרות אלא לכתיבה אחרת,

כמו שכתבתי יומן לפני הרבה זמן

(כל כך הרבה זמן!)

כאילו מישהו מונע ממני.

אני לא יודע לדבר.

באמת לא יודע לדבר!

רק לשיר שירים ודרכם

לנסות להרגיש את החיים,

כמו מישהו שמנסה לראות את המים שבנחל

אבל רואה רק את האבנים הצבעונים שמתחתיו

ומתלונן על כך.

לכתוב עוד משהו שמתחיל מאני?

טוב ,עדיף שלא.