Enter the suicide Angels

אני רוצה שהבלוג הזה יהיה מה שהוא אמור להיות - יומן .

חבל מאוד שהמחשבות הטובות עוברות בראשי כשאני עוד מתקלח ונעלמות אחרי שאני יוצא מן האמבטיה ומתיישב לכתוב משהו...

אני עייף מה"יצירות" ומתעניין בעיקר בחיים הפשוטים.

יש זמן לכתוב ויש זמן פשוט לחיות ,להפסיק לשאול שאלות ולזרום עם החוויה .

אחרת עוד מעט לא יהיה על מה לכתוב.

דיברתי עם אסנת בטלפון לפני כמה שעות. היא הסתכלה שניה על הדברים האחרונים בבלוג שלי וקראה לי קשקשן (או שלדברים האלה קישקושים). אוקי, שיהיה. העיקר שהיו לה כמה דקות לדבר.אפילו הקול שלה מרגיע.הכול נראה פתאום בסדר ואני בעצמי מסתכל על הדברים האלה: כן סתם קשקושים,מה זה היה כל השגעון הזה? סתם שגעון הקיץ, הסיוטים של החום הנוראי הזה.

חוץ מזה יש לבן שלה בר-מצווה עוד מעט. אז מזל טוב. (אני מניח).

אין הרבה מה לעשות.

הכול בסדר סך הכול.

השואה מבוטלת.

סך הכול עוד אפשר לחיות ולהתקיים איך שהוא.(אם להדליק את המזגן)

שוב הכול מהתחלה.

המעגל האחרון של בדידות

ואחריו

רק העיניים שעוד מחפשות משהו,

אבל לא קשורות כבר לכלום,

אין מאחוריהן

לא זהות,

ולא אישיות.

כמו הפנסים הדלוקות של המכונית

שבה אין אף אחת.

היא סתם עומדת לה באמצע הכביש,

ולא נוסעת כבר לאף מקום.

(העיניים האמיתיות שלי דווקא כואבות חוץ מזה ,כי העדשות מתיבשות בקיץ נורא מהר)

שלי ואחרים : המילים לא חשובות,האמת זה מה שמרגישים ,לכן המילים סותרות אחת את השניה כל הזמן.

מצחיק כמו שזה:בכל הבלוגים הייתה הפרסומת הזאת - מחפש אהבה?

רק אצלי לא,כי יש לי פרו.

דווקא לבלוג שלי היה מתאים .

לאן הגענו  -  אפילו  אמא שלי מדברת על המלחמה.

אני פותח את המייל בבוקר ואין בו כלום.הודעה חדשה בדרך כלל מסומנת בכחול בנאנא מייל,אבל אין כלום. אני עושה רענן ,הדף מתחדש אבל שוב כלום.עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.אין ספור פעמים אותה פעולה אבסורדית וחסרת משמעות.ואז בא הלילה...

והבלוגים שקועים באותה תרדמה נצחית.

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...

עד שאני יכול לשמוע את חריקה  חול הזמן בשיניים שלי.

ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם...

הזמן לא מרגיש טוב,

דם בפה שלו,

כמו בשלי,

הוא נחנק וקשה לו להמשיך

אבל בכל זאת

הוא ממשיך עם הכלום הזה עד אין סוף ,הרי אין סוף לזמן.

איזה שקר,אבל אם הזמן יגמר

זה יהיה לא היום.

עוד לא.

ולכן נמשך

הכלום ,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום,כלום...

לנצח,

נצח שלנו

הרי נצח שלנו ונצח של הזמן הם דברים שונים.

הלילה.

מי המציא אותו כבר לא בחיים

לכן לא יכולים לשאול אותו

למה עשה זאת.

הלמה הזאת

ממילא

היה מצטרף לאלפים השאלות

הנשארות בלי תשובה.

כל הלמות,ולאנים,

ובשביל מהים,ומה קרהים,

(למה עזבת

ולאן הלכת),-

ערימה שלמה של שאלות

אבל סך הכול עוד ערימה אחת

של חפצים של אף אחד לא זקוק להם,

במזבלה של חיינו.

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...

זה לא סבל

ולא יסורים

(למרות שיש בזה,

כמו בכל הדברים,

גם הרבה כאב)

זה פשוט

חוסר של משמעות.

מילים מתגעגות לתוכן,

הן ימרדו ויצאו מהספרים,

ויכבשו את העולם,

שוב,

אבל עד אז

מה שישלוט זה

כלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום וכלום...