העולם מנקודת המבט שלי

עוד מעט אנחנו בני 21, והדבר שמפחיד אותי יותר מכל זה שאני אתחיל להתעסק בזבל היום יומוי ואשכח את החלומות שלי.

אני נאחזת בחלומות הקטנים שלי בכל הכוח, ומנסה לזכור אותם טוב טוב כדי כדי שכשהרגע יגיע אני אוכל לברוח! 

אני מנסה להוציא מהראש את כל הספקות והפחדים, את כל מי שמחזיק אותי ולא נותן לי ללכת, את כל הדימיונות שהפחד יוצר.

עוד מעט אנחנו בני 21, ואני לא יודעת אם יש לי משהו להגיד להגנתי, על כל הזמן הזה, אני אפילו לא יודעת להגיע מה השגתי בכל הזמן הזה, באיזה מקום אני? אני בעיקר יודעת שאני מרגישה תקועה,אם זה הנסיבות, המצב הנפשי.

ואם אהיה חופשיה מהנסיבות אהיה גם חופשיה נפשית?

הפחד משתק אותי,כל פעם מחדש.