רב הזמן אני מרגישה לבד,כבר נוכחתי לדעת שאין לי עם מי לשתף כאב שאני חשה שכבר שכחתי איך עושים את זה.

אני ילדה גדולה- אני בולעת הכל,את כל המר שבדבר עד שהוא מחניק אותי וגורם לי לטבוע בתוך עצמי.

לפעמים זה נפלט לי הכאב,אבל זה קורה פעם ב.

אני לבד,אין לי חברים...חברים שיבינו שמשהו רע עובר עליי במילים,בתנועות ובהבעות. אין לי את זה...היה לי פעם,אני זוכרת,במעורפל.

אני מנסה לחיות את חיי כפי שהם כי כרגע אין משהו שאני יכולה לשנות בהם. 

יום יום מתעוררת לשגרה הזאת של ללבוש מדים ולהגיע למקום שאני לא אוהבת ושהעבודה שם משעממת אותי. בערב מגיעה ונמצאת עם עצמי...

אין לי אף אחד לדבר איתו. לבד.

יש לי את החבר שלי,נכון. אבל אין לי את התמיכה הנשית הזאת,הרעיונות הנשיים וההבנה מהצד הזה...אין לי את זה יותר - זה נשכח.

אולי עדיף לבד קצת.