אמנית

אין לי מושג מה אני רוצה להגיד על אביבה אורי, לאביבה אורי, אבל חשוב לי להגיד משהו ולו קטן. אביבה מבחינתי היא ציון דרך, אולי יותר נכון שאכנה אותה "אורי" ולא "אביבה", הרי מעולם לא פגשתי אותה, מעולם לא היינו חברות, בכלל נולדתי כארבעים שנה אחריה, בעצם היא יכלה להיות סבתי, כשאני קוראת את הביוגרפיה שלה, בטוחה אני שלא הייתי בוחרת להיות ביתה, ובכל זאת אולי אוכל לציין אותה כ"אם רוחנית".

כסטודנטית צעירה לאמנות, שוב ושוב שרבטתי "אביבה", "אורי" בעצם, רישום אגרסיבי בעיפרון או פחם על דף נייר לבן, רישום כוחני, רישום שכולו מרוכז בעצמו, יפה כמכוער, מכוער כיפה, תרשים הנפש, הנשמה המחפשת, מחפשת אמא, נקודת התייחסות,חותרת אל הלא נודע, אמירה אסתטית, צורנית, אנרגטית, סוחפת, מריחת גואש אדום או דיו סיני, זוג שושנים, ניסיון להפריח את השממה, הכאב, דלות החומר.... 

אביבה אורי, עורי! אביבה יקרה תסלחי לי שפזלתי לעיתים לעבר לאה, ניקל כמובן, ניסיתי לדלות משהו, גם ממשטחי הצבע האינסופיים, אולי קצת חסד, מעט שמחה ותקווה, אחרי הכל בזמן ההוא הוכרז באופן כמעט רישמי  ש"הציור מת", אלו היו ניסיונות אחרונים נואשים, הנשמה מפה לפה ליד, למכחול, לעיפרון, למצות משהו ולו קטן מהאימהות, שסימנו עבורי דרך, כאמור אורי וניקל וגם מהאבות: לביא, ארוך, גרשוני, קדישמן  ורייזמן, מהר לפני שיהיה מאוחר, קווים אנכיים, אופקיים, מתפתלים, מוקדשים בעיקר ואולי אך ורק לאנשים אניני טעם, מביני דבר...

אביבה אורי, עורי! מצטערת הייתי חייבת להמשיך הלאה, הדלות הזו כבר אפילו אינה רומנטית, מי כמוני אהבה הן את היופי והן את הכיעור, שהתמזגו יחדיו כאח ורע או אחיות תאומות בתוך שרבוט שחור, זה שנוצר לאותם ממתיקי סוד, בעלי חושים חדים, אך לעיתים כיסים ריקים, אבל אני אביבה הייתי חייבת להמשיך, כמוך אז להתחבר למגמות "עכשוויות", בנות זמני, משהו גלובלי, דיגיטלי, פונקציונאלי, אבל גם לחפש את המקום שהוא רק שלי, תביני אביבה, אני לעצמי רוצה יותר מלשרוד, אולי אין לי ממש אופי, הדלות מפחידה אותי, למרות אהבתי את החומר, דל ככל שיהיה...

וחוץ מזה לא אתבייש להודות, שאני גם רוצה, אפילו רק קצת, למצוא חן בעיני הציבור, האמת הם חושבים שזה נורא יפה, אבל בפנים, זה משהו שדומה קצת לך, פחות יפה, כואב ולא תמיד נעים, רק מי שרוצה רואה את החלק הזה, תסלחי לי אביבה, אני חיה בדור אחר, מאות ואלפי אמנים מקיפים אותי, מאיימים מידי יום לכבוש את מקומי, להסתיר אותי, אני חייבת גם, לפחות מעט, למצוא חן, אבל תאמיני לי שמתחת לקליפות, לשכבות, עמוק עמוק יש בי גם "אביבה אורי". ועל זה רציתי להגיד לך תודה!