יש לי סיכוי להנצל,אני יודע

אני יודעת שמזמן לא עידכנתי,אולי באמת כל עינין הבלוגים האלו לא כל כך  בשבילי..

בכל אופן רציתי לשתף אותכם באחת החוויות המדהימות ביותר שהיו לי בחיי פ-ו-ל-י-ן.

אני לא חושבת  שאני מתחילה לעכל מה שעברתי או ראיתי או מקומוות שעמדתי שם,זה פשוט בלתי נתפס.

אז בכדי להמחיש לכם טיפטיפונת על החוויה,החלטתי לפרסם חלקים מהיומן מסע שלי,לשתף אותכם ברגשות שלי ..

חלק א'.

"כאן אתה רואה איך האדם הפך למפלצת,וממפלצת-למכונת רצח"

                                                                              טרבלינקה

יער לופחובה,עצים דקים וארוכים-אינספור עצים,יער ארור. קברי אחים,בורות ירי והמראות כאן מזוויעים. אתה עומד סביב גדר,גדר רגילה מברזל בצבע כחול,מתבונן ולא מאמין! פה סביבה אותה גדר העמידו אנשים חפים מפש וירו בהם בצורה כל כך אכזרית ! על מה? על היותם יהודים. עמדנו סביבה אותה גדר שתקנו והדלקנו נרות נשמה.

אי אפשר לעכל את זה אולי דווקא איפה שאני עומדת עמד ילד תכול עינים או נערה בעלת  צמה ארוכה או אישה או אבא

או מי יודע מי ?

הסתובבנו ביער לופחובה והמשכנו בדרכנו לטרבלינקה

טרבלינקה,טרבלינקה-ולראשונה התחושה משתנה,כי: "רק כשאתה כאן-האדם מתחיל להבין איך שלכאב,לסבל,לפחד אינסוף.." לאחר נסיעה ארוכה ונוף חוזר שוב ושוב של עצים ושדות ושוב עצים ושוב עצים... הגענו.

 טרבלינקה- עמוק בתוך יער שותק,ולמרות הזוועות העצים עומדים כל כך ישר והדממה "קול דממה דקה".

ש...ש.."שקט,שקט,שקט -כאן צומחים קברים" ושוב בפעם ה-10 עם לא יותר העצים-כל כך זקופים עד שזה פשוט מחריד.

 והדממה צועקת,זועקת פה!

כשנכנסנו לטרבלינקה הדבר הראשון שריאנו זו אותה הדמייה .מלבני בטון כבד ונוץ אינסופי של עצים .אותם מלבני בטון-אותה רכבת המוות. בשבילנו זו הייתה התחנה הראשונה ובשבילם האחרונה. פסי רכבת ארוכים אינספיים אותם פסים שמובילים לסוף.

 פסים,פסים,פסים...

הקור העז והבלתי נסבל שכבל אין כיצד להגדירו כל כך כל כך קר. הקור מחלחל לעצמות ושובר.

אבל מה אני אוכל לומר?לי קר?

המילה "קר לי"נאמרת בתדירות נמוכה יותר ומעכשיו מקבלת משמעות עמוקה יותר.

טרבלינקה-מכונת רצח

בטרבלינקה כיום לא ניתן לראות כלום,יער עצים אבנים...

אבל יש משהו נורא מאיים בדממה. אתה מטיל בתוך יער מתים-17 אלף מצבות ניצבות מולך-אתה מטיל בתוך יער ומרגיש את המתים,הם מתים והאימה המוטלת באותה יער והפחד-הרי הכל נשאר.

 אנחנו יוצאים מטרבלינקה מתחילים לנסוע ומתרחקים מהמחנה.

 אנו יוצאים -והם כלואים פה לנצח,מחכים למבקר הבא..

      משלחת 238 (רק השכבה שלי),בטרבלינקה מול האנדרטה המפורסמת.

(אני זאת שיושבת למטה עם הכובע האפור המצחיק)

(האנדרטה,שימו לב להבעות פנים ידיים וכ'ו.).

(הדמיית הפסים.)

(יער לופחובה-קברי אחים)