ידיד שלי הביא לתשומת ליבי היום דבר מעניין.

הוא הגיע להחלטה נועזת לסגור את הפייסבוק ולהשאר נטול חיבור אינטרנטי לעולם, צעד שבעיניי הוא אמיץ ומשוגע לחלוטין..

בגלל שבימינו אם אתה לא בפייסבוק אתה לא קיים.

אני חייבת להודות שלא פעם חשבתי בעצמי על לפרוש מהעולם הזה של יראו וישמעו ויעקבו אחרי כל מה שאני עושה וכמוהם גם אני כלפי שאר העולם, אבל פשוט לא יכולתי לדמיין אותי בלעדי זה , ממש כמו אויר לנשימה.

אני חושבת שהכי פשוט להודות שהתמכרתי.

וכל כך חסר לי התקשורת בין אישית שפעם הייתה קיימת בעולם שלנו, לפשטות הזאת של לדבר בטלפון (כן לא פלאפון)  שכשרצית להציע למישהי חברות היית קודם כל מדבר עם חברים שלך שידברו עם חברים שלה לבדוק אם יש לה מישהו אחר ומה היא חושבת עלייך בכלל ואז בצעד ביישני לגשת ופשוט לדבר פנים מול פנים ולא להתחבא מאחורי מסך מחשב , והעמדת פנים ולהציג את מי שהיא הייתה רוצה שתיהיה..

בקיצור אני מבלבלת פה את השכל , אבל באמת חשוב לי להביא את זה לכתב , לידיעה שפעם גם בתקופה שלנו כילדים היה פה יותר טוב, באמת ובתמים..

ושהלוואי שמעט ממה שהיה יחזור.. בא לי לחזור לשקט הזה של פעם.

בא לי שמי שאני חשובה לו והוא או היא לי יחזור לתקשורת של להרים לי צלצול מידי פעם ואם לקוות בהגזמה נשב על בירה בים בכיף.

בא לי להגמל ולהיות אמיצה כמו ידיד שלי , לשמור את התמונות (שהן זכרונות אין מה לעשות) ופשוט להתנתק להמחק ולהיולד מחדש.

עוד מישהו מרגיש כמוני?