נדמה שקיים בי איזה שהוא כוח לא מוסבר.

אני משפיעה על חיים של אנשים שלא במתכוון, עוזרת מכווינה וקשבת, מידי פעם מאפשרת להם להתקרב מעט ללב שלי כדי לאפשר להם לפרוש כנפיים ולעוף ובעיקר לפרוח ולמצוא את הדבר הנכון באמת.

נדמה שכל דבר שאני נוגעת בו או מחייכת אליו נקשר אלי ואני מצידי לא מוכנה לעשות את ההקרבה הזו ולהסתכן בכך שהלב שלי לא יהיה רק שלי.

ואז אחרי שאני מרחיקה ומדחיקה , יש בי סקנות כזו, רק לבדוק שניה מה קורה שם, מה השתנה האם מה שחשבתי שיקרה קרה..

כל פעם מחדש אני רואה שצדקתי, אפשרתי להם להבין איזה טוב ואיזו אהבה מגיעה להם, מה שאני לא יכולה להעניק להם.

אתם חושבים שאני הוזה?

אני לא נוטה להסכים איתכם.

הינה עברו ארבעה חודשים של התנסות ושיחרור והענקת הבנה ולכולם יש אהבה חדשה ואמיתית שהיא לא אני.

מה יש בחיפוש הזה שכל כך מפחיד אותי..?

איך אני. אותה אחת שלא מאפשרת לאף אחד להתקרב יותר מידי אמצא את הדבר הנכון..

איך אני מצליחה להתמודד עם הכאב הזה כל פעם מחדש, שפספסתי משהו טוב רק בגלל שבאותו רגע פשוט מאוד, פחדתי.

התמונות של כל אחד מהם חקוק לי בזיכרון, שלו ושל האחת הנכונה באמת והחיוך המרוח והתמים הזה..

זה כל כך שורף , ככה שכל פעם נוספת אני מרגישה שעוד תלאי קטן מקרח נוסף על הלב שלי, יוצר עוד ועוד חומות סביב 

אולי בגלל זה אני מחפשת ניתוק חזק כרגע, אולי בגלל זה אני מאמינה שבאתי להשאיר איזה שהוא זיכרון קטן באנשים ממני ובלי שהם ישימו לב, זה ישנה להם את החיים..

אולי אני צריכה ללמוד להיות יותר גדולה מעצמי ולהתחיל להקשיב למה שיש לי להגיד לאחרים, אם זה עובד בשבילם כנראה אני עושה משהו נכון.