לא מאמינה לא מוכנה לקבל את זה ופשוט לא מסוגלת לעכל.
איך איך זה הגיוני שדבר כזה קורה הם אנשים חיים!!
לפני דקה צחקתם איתי ישבתם איתי במשרד ועכשיו אתם כבר לא.
אני לא מפסיקה לבכות.. לא ישנה בלילה, הלב שלי שבור.
יובי לא הספקתי להגיד לך תודה על מי שאתה ולהגיד לך שבזכותך ורק בזכות החיוך והטוב לב שלך התאהבתי, כן התאהבתי בך ובמחזור שלם של לוחמים מדהימים ואנשים מדהימים.
זוכר שעליתם ליחידה ורק אתה מסכן ישבת מאזין על הציוד כי נפצעת? תמיד היית זה שנפצע לא האמנתי שזה יהיה כל כך קיצוני, ישבנו חמש שעות ופשוט דיברנו על הכל וקנית אותי באותו יום.
וקצת יותר מאוחר הייתי האחראי שלי דאגת לכולם לציוד שהם היו צריכים והעברתו איתי לילות גם כשלא הייתה לך אפשרות וזמן כי כזה אתה מדהים.
אפילו בסוף מסלול במסע עליה היית גדול יותר מעצמך אפילו שם היית פצוע ועדין עלית עם כולם ולא היית מוכן לוותר ולשמוע על לחכות להם שוב פעם.
אני פשוט לא מאמינה שאני לא אראה את החיוך שלך יותר ולא אשמע את הצחוק המתנשא שלך יורד עלי, אני לא מאמינה שאין יותר יובי.
זה לא נכון זה פשוט לא קורה.
וטלטול.. מאיפה בכלל להתחיל..?
יפיוף אחד, אל מצרי מקסים, כמה אור ואהבה וטוב לב יכול להיות בבן אדם אחד..?
טלטול אתה בלב שלי ומחשבה תמיד אני לא מסוגלת לכתוב לך כלום מרוב שהדמעות חונקות וצורבות לי בגרון.
אוהבת אתכם באמת המון ויודעת שאתם מרגישים כל אחד ואחד, תשמרו בבקשה על שאר המחזור והצוות טוב טוב אני יודעת שאתם מתגעגעים אבל הם יגיעו כשהזמן יהיה נכון.. הזמן הוא לא עכשיו.
יהיה זכרם ברוך, שלא נעלה עוד שם של הרוג יותר לעולם.
כולי דאגה ואני מקווה שלא יקרה מצב שאני אכתוב עוד אי פעם פוסט דומה כי אני פשוט לא יעמוד בזה.