זוכר את השניה במרכז הרעש
הסתובבת וחייכת
הכל השתתק סביב, הספיק לי המבט הכחול
האמיתי בשביל לשנות את כל מה שהאמנתי
השבתי חיוך ולא אמרתי מילה
וכמו בסרט הכל השתנה..
זה אותו הרגע שכולם מדברים עליו מחפשים,
הצביטה הקטנה בבטן שאומרת לך,
חלומות מתגשמים.
הכנות החום והחיבור המיוחד
הם אלו שהראו לי את הדרך שאתה האחד
שאיתו אני רוצה לבלות כל שניה מהיום
רק איתך ואותך כמו בחלום..
ועכשיו אחרי שהאש נעלמה ואתה גם כן
ונותר רק זיכרון חמוץ מתוק
הכרית שהפכה למקלט המגן
עולה בי כאב קל ולא מוכר,
מחנק שמזכיר לי שהבורח סופו לבד
ועוד חלק מהלב הסגור נשבר ונעטף
לעולם להוא שלא ישוב..
אף פעם לא הרגשתי כזו תחושת פספוס, אבל אם דבר כזה מרגיש הכי אמיתי שיש הוא לא יעלם ככה סתם נכון?
דברים צריכים להשתפר ולהסתדר מעצמם..